|
Caution: This blog is la-halakhah ve-lo le-ma'aseh. Consult your rabbi before following any practices advocated here.
Disclaimer: In reviewing books, I may choose works in which I have a financial interest. I believe that I will still be able to maintain objectivity but judge for yourselves. Important Policy: This blog is intended only for the interchange of ideas for the purpose of Torah study, promoting enlightened public policy and/or the refinement of character. Comments in that spirit are welcome but those that entail denigration of character are not welcome and if they appear will be deleted upon discovery. Since editing is rarely feasible, comments that are deemed inappropriate will be deleted entirely or, if possible, edited. Comments Moderation: For questions and suggestions about comments, please contact the blog's general editor Rabbi Ari Enkin at this e-mail address. Advertisment Policy: Please note that this blog does not necessarily endorse the services of advertisers. Please consider carefully any books and events announced on this blog and decide on your own whether they are appropriate for you. |
Latest Conversion Controversy II
I was provided with the full ruling of the court regarding R. Haim Druckman's conversions. I am posting it here for the benefit of those who are trying to reach opinions on this matter. While I believe that people in general should not form an opinion on a matter as complex as this, since people are anyway this information can only help. Reading this is also learning Torah and it's hard to oppose that. (UPDATE: I should add that R. Doniel Eidensohn is posting a useful collection of primary sources on the subject: link)
Here is the ruling:
Click here to read more
מדינת ישראל
בית הדין הרבני הגדול
בס"ד, ד' באדר א' תשס"ח
10/02/2008
תיק מס': 5489-64-1
בפני כב' הדיינים:
הרב אברהם שרמן, דיין/יו"ר
הרב חגי איזירר, דיין
הרב אברהם שינפלד, דיין
המערערים: פלוני, פלונית ופלונים
* בתי-דין – בית-דין רבני – גיור
.
פסילת גיורים שנעשו בבי"ד מגייר אשר יודע כי אין קבלת מצוות אצל המתגייר. (טיעונים שנטענו כנגד ביה"ד המגייר בהרכב אבה"ד הרב חיים דרוקמן והרב יוסף אביאור).
.
ביה"ד הרבני באשדוד דחה את בקשתם של המערערים פלונית ופלונית לקבל מעשה בית דין ותעודת גרושין בעקבות מסירת הגט של המערער למערערת. ביה"ד ביסס את פס"ד על כך, שמעמדה של האשה הוא, שאינה יהודיה, והגט שנכתב ונמסר היה ללא צורך. בנימוקיו לקביעתו, שהמערערת פלונית אינה יהודיה הוא מציין, שבשנים מהמרכיבים המרכזיים בהליך הגיור שעברה המערערת נמצאו לקויים חמורים מבחינת ההלכה; א. בית הדין המגייר בהרכב אבה"ד הרב חיים דרוקמן והרב יוסף אביאור הוא בי"ד פסול והם דיינים פסולים ובהעדר בי"ד אין חלות גיור כלל; ב. המערערת לא קבלה קיום מצות, ובפועל לא שמרה מצות התורה, וכך מסרה לביה"ד ואין כל תוקף לגיור אפילו בדיעבד. בעקבות כך, הורה ביה"ד האזורי, לרשום את המערערת ואת ילדיה ברשימת מעוכבי הנשואין. על כך ערעור זה.
.
ביה"ד הרבני הגדול דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
ערעורה של ב"כ המערערים על פסק הדין נשוא הערעור התייחס להוראה לרשום את המערערת ואת ילדיה ברשימת מעוכבי הנשואין. הודגש שאין בפסק הדין קביעה לביטול גיורה של המערערת וקביעת מעמדה כיהודיה, וכן אין בפסה"ד המבטל את מעמד שלושת ילדיה כיהודים. ומכאן שלא בבטול גיור עסקינן אלא בהפניה לרשום במעוכבי נשואין עד שיתברר מעמדם ותוקף גיורם מחדש ע"י בי"ד מוסמך, וזאת לאור הפגמים החמורים שנתגלו בהליך הגיור שעברה המערערת ופורטו בהרחבה בפסק הדין ובשאר הנמוקים הנוספים ששלח הגר"א עטיה להשלמת טעוניו, שמערערים באופן חמור את תוקף הגיור שנעשה ע"י ביה"ד המיוחד לגיור בראשות הרב חיים דרוקמן.
ביה"ד בחן את הנימוקים שהעלה הרב עטייה ופסק כי אכן בהלכה שנפסקה ע"י כל הפוסקים, כאשר אין קבלת מצוות אצל המתגייר הגיור אינו חל אפילו בדיעבד והמתגייר נשאר נכרי. המגייר "בקלות דעת" זו כפי שטען הרב עטייה כלפי הגיורים של הרב דרוקמן והרב אביאור, הופך אותם לדיינים פסולים. הנובע מכך שהם בי"ד פסול ומאחר ואין בי"ד, אין כל תוקף להליך גיור שנעשה על ידם.
בנוסף, שקובעים על נכרי שלא קבל לשמור את מצוות תורת ה', ולא שמר בפועל את מצות ה' כשמירת שבת, טהרת המשפחה, ואכילת כשרות, שהוא יהודי שנכנס לכלל ישראל בזה הם עוברים על האסור החמור מדאורייתא של לפני עור לא תתן מכשול. ובגינה של עבירה זו יש לפסול דיינים ובתי דין אלו. ביה"ד מוסיף, כי בית דין מגייר שעובר בגיור על לפני עור אין לראותו כשוגג.
מהות מעשה הגיור הנעשה ע"י בי"ד מוגדר כמצוה משום שמכוחו הנכרי מתדבק בה' ובמצותיו ומתחבר לכלל ישראל עם ה'. וכאשר ברור שאין מטרת המתגייר להתדבק לקב"ה ולקבל ע"ע לשמור מצותיו דאז לדעת כל הפוסקים אין במעשה הגיור כל חלות להפיכתו לישראל. ביה"ד מאבחן בין גיור קטין (כדוגמת ילדי נוכריות המאומצים ע"י יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות) כולה במסגרת רוחנית שמהותה כניסה לעבודת ה' וקיום מצותיו וביה"ד פועל במסגרת וכחלק ממצות אהבת ה'. לבין פעולת הגיור שתעשה לחרשת אלמת שלא תהיה לה כל תוצאה רוחנית לכניסה תחת כנפי השכינה ושמירת מצות אינה שייכת כלל לפעולת הגיור של ביה"ד ואין לקרא לזה כלל גיור, אלא רק נתינת שם חצוני של יהודי בלי כל מהות של יהדות.
חיזוק למסקנה בדבר הפסול שבגיורים דעסקינן, מוצא ביה"ד בפרשות זיוף תעודות מעשה בי"ד לגיור שנעשה ע"י אבה"ד הרב דרוקמן וסגנו הרב אביאור המהווה עילה לפסלותם של הרב דרוקמן והרב אביאור מלהיות דיינים בבית דין מגייר. ביה"ד מוסיף, כי מעשה זיוף תעודות הגיור מהווים גם אסורי דאורייתא של גנבת דעת ליחיד ולצבור ולמדינה גניבת ממון לפני עור וחלול ה'.
ביה"ד קובע כי פסילת הדיין כתוצאה ממעשה הזיוף והמרמה חלה משעת מעשה העבירה.
לסיום, ביה"ד הרבני הגדול, דוחה את עמדת הרב ש. דיכובסקי והרב ע. בר שלום לפיה, בית דין רבני אינו מוסמך לבטל גיור שנערך ע"י בי"ד מיוחד ומוסיף, כי בעניני גיור בימינו במעשה בי"ד ואישור גיור לא נאמר הכלל של"בית דין בתר בית דין לא דייקי"
לאור כל האמור קובע ביה"ד שיש להטיל ספק ביהדותם וכשירותם להנשא של המערערת פלונית ושלושת ילדיה, ולכן יש לרשום את המערערים 2-5 ברשימת מעוכבי נישואין, וזאת עד לבדיקת יהדותם וכשירותם לנשואין ע"י ביה"ד האזורי. עם זאת, יש לבטל את החלטת ביה"ד האזורי כלפי רישומו של המערער פלוני ברשימת מעוכבי הנישואין. שכן, לא נמצא כל נימוק הלכתי שיצדיק רשומו במעוכבי נישואין.
א. פסק הדין והערעור
הופיעו בפנינו המערערים וב"כ בערעור על פסק דינו של כבוד הגר"א עטיא, דיין ביה"ד הרבני באשדוד מיום ד' באדר תשס"ז (22.2.07) בו דחה את בקשתם של המערערים פלונית ופלונית לקבל מעשה בית דין ותעודת גרושין בעקבות מסירת הגט של המערער למערערת. פסיקתו זו ביסס כבוד הרב על כך שמעמדה של האשה הוא, שאינה יהודיה, והגט שנכתב ונמסר היה ללא צורך. בנימוקיו לקביעתו, שהמערערת פלונית אינה יהודיה הוא מציין, שבשנים מהמרכיבים המרכזיים בהליך הגיור שעברה המערערת נמצאו לקויים חמורים מבחינת ההלכה.
א. בית הדין המגייר בהרכב אבה"ד הרב חיים דרוקמן והרב יוסף אביאור הוא בי"ד פסול והם דיינים פסולים, כך שאין להם דין בית דין ומאחר ומבואר להדיא ביבמות מו, ב', גר צריך שלושה משפט כתיב ביה ובשו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף ג' "כל עניני הגר ... צריך שיהיו בשלושה כשרים לדון"... ושם בש"ך ס"ק ח' – דכתיב גבי גר משפט אחד יהיה לכם ואין משפט בפחות מג' כשרים".
לקוי זה בהליך הגיור כשלעצמו מהוה סיבה לקביעה שאין כל חלות למעשה הגיור והמערערת נשארה בנכריותה. אפילו אם היתה קבלת מצות, דבר שלא היה אצל המערערת.
ב. המערערת לא קבלה קיום מצות, ובפועל לא שמרה מצות התורה, וכך מסרה לביה"ד כי לא שומרת שבת ולא שמרה טהרת המשפחה ובלא קבלת ושמירת מצות אין כל תוקף לגיור אפילו בדיעבד.
כבוד הגר"א עטיא ביסס פסיקתו זו בנמוקים מקיפים ומפורטים, בהם מובאים דבריהם ופסקיהם של כל גדולי הפוסקים לדורותיהם שקבעו דעתם לגבי תוקפו של גיור שנעשה ע"י בית דין, שדיינים שבהרכב או כל הבי"ד נמצאו בהם פסולים הפוסלים אותם מלהיות דיינים, וכן לגבי תוקפו של גיור שלא היה אצל המתגייר קבלת מצוות ושמירת מצוות.
ב"כ המערערים, בכתבי הערעור ובדברים שנשמעו בפנינו, ערערה על הנאמר בפסק הדין נשוא הערעור, ש"על הנהלת בתי הדין לרשום את המבקשת פלונית... וכן את ילדיה... ברשימת מעוכבי נשואין וזאת בהחלטיות ... ביה"ד לא בדק את כשרותו של הבעל, ולכן גם לרושמו ברשימת מעוכבי נשואין עד לבירור מעמדו וכשרותו".
וכן על הנאמר בפסה"ד "מאחר וכך הרי שמעמדה של האשה כאינה יהודיה והגט שנכתב ונמסר היה ללא צורך".
וכן על הנאמר בפסה"ד, "המורם מהאמור שהצדדים לא היו צריכים גט כי אין כאן נשואין כהלכה והאשה דינה כאינה יהודיה והגט היה מיותר".
ב"כ המערערים עתרה בפנינו לקבל את ערעורם של העותרים ולפסוק כי גיורה של פלונית עומד על כנו וכי אין כל ספק ביהדותם של יתר העותרים היינו הילדים ת' (13) נ' (8.5) ו-מ' 6.5).
בנמוקי הערעור טוענת ב"כ המערערים שהאשה גוירה כדת וכדין והיא יהודיה לכל דבר, ביחס לקביעת ביה"ד האזורי שגיורה נעשה ע"י בי"ד פסול היא טוענת שהאשה גוירה כדת וכדין בידי בי"ד מוסמך מטעם הרבנות הראשית לישראל ובידי האשה תעודת המרה שחתומים עליה שלושה דיינים בראשותו של הרב חיים דרוקמן.
ביחס לקביעתו הנוספת של ביה"ד האזורי שהאשה לא קבלה עליה שמירת מצוות ובפועל לא שמרה מצות התורה, טוענת ב"כ המערערת כדלהלן: "שהאשה פלונית שומרת מצות כפי יכולתה היא מדליקה נרות שבת וחוגגת חגי ישראל. האשה צמה ביום כפור, שומרת שלא לאכול חמץ בפסח ויושבת בסוכה בחג הסוכות".
טענה נוספת העלתה ב"כ המערערים על פסה"ד נשוא הערעור ועל החלטתו לרשום את האשה וילדיה ברשימת מעוכבי נשואין דבר שלדעתה נעשה בחוסר סמכות מאחר ואין סמכות לבי"ד אחד לבטל גיור של בי"ד אחר.
בתוספת לטענות הערעור טוענת ב"כ המערערים בשם הקטינים ילדי המערערת פלונית המערערים מס' 3,4,5 שטעה ביה"ד האזורי בזה שהורה לרשום גם את הקטינים מעוכבי נשואין שכן אין האשה האם נאמנת לפסול את בניה וכן שע"פ דבריה אין אפשרות לפגוע בחזקת יהדות שיש לאשה והילדים שמוחזקים כיהודים כבר 15 שנה.
בסיומו של כתב הערעור קובעת ב"כ המערערים שהתנהלותו של ביה"ד האזורי בכל הנוגע ליחוסם של המערערת פלונית והילדים שפשפש ביחוסם לקבוע שאינם יהודים, שבזה ביה"ד נכשל באיסור חמור של "וגר לא תונו ולא תלחצנו". התורה הזהירה על אונאת הגר 36 פעמים.
ב. ביטול גיור משום פסול ביה"ד המגייר
לאחר שמיעת הערעור והמערערים פלונית ופלוני ועיון בכל החומר שהוגש בפנינו, תחילה עלינו לדון ולעיין בנמוקיו של כבוד הגר"א עטיה שליט"א שמכוחם הגיע למסקנתו שלא להצריך גט פטורין, שהם:
א. הליך הגיור של המערערת פלונית נעשה ע"י ביה"ד המיוחד לגיור בראשות הרב חיים דרוקמן שהוא בי"ד פסול והעדר בי"ד אין חלות גיור כלל.
ב. שהמערערת פלונית לא קבלה עליה שמירת מצוות ובפועל לא שמרה על מצוות מרכזיות כשמירת שבת ושמירת טהרת המשפחה, ובהעדר שמירת מצוות אין חלות גיור והיא נשארה בגיותה.
נתחיל בנמוק א'.
כבוד הגר"א עטיה טוען שביה"ד לגיור של אבה"ד הרב דרוקמן הם בי"ד פסול, משום שמזלזלים בהלכה שנפסקה ע"י כל הפוסקים שכאשר אין קבלת מצוות אצל המתגייר הגיור אינו חל אפילו בדיעבד והמתגייר נשאר נכרי, ונוהגים "בקלות דעת", שמכניסים גויים גמורים לכלל ישראל ומכשילים את הרבים בחטא גדול, ויש לראותם כמגלים פנים בתורה שלא כהלכה. לטענתו לא רק במקרה הנדון שבפניו קיים הדבר אלא הביא שם מקרים נוספים של גיורים שנעשו ע"י ביה"ד של הרב דרוקמן. התנהלות זו הפכה להיות "שיטה", על כן יש לראותם קלי דעת שאינם נכנעים לפסק דין תורה והשו"ע, ובודים מלבם דברי הבל ומטהרים את השרץ בק"נ טעמים ומדמים בלבם שיש בכחם לעקור דבר מן התורה, ולכן יש לראותם מזידים ו"אפיקורסים". דברים אלו הופכים אותם לדיינים פסולים. הנובע מכך שהם בי"ד פסול ומאחר ואין בי"ד, אין כל תוקף להליך גיור שנעשה על ידם. כדפסק בשו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף ג' "בכל ענייני הגר ... צריך שיהיו בשלושה כשרים לדון דמשפט כתיב ביה ודיין פסול איננו במשפט. בתוספת לנמוקים מביא חזוק לדבריו אלו מדברי שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תר"ח (להגאב"ד הגר"מ שטרנבוך שליט"א) שמתאימים לנדונינו, שכתב בזה"ל: "רבו היום גרים שאומדנא דמוכח דאף שמקבלים מצות ברור הדבר שלא ישמרו המצוות וכל כוונתם בגרות הוא לשם נשואין ולא לשמור דת וכה"ג הגרות, הוא לשם נשואין ולא לשמור דת וכה"ג לא מועילה הגרות כלל וזהו דעת כל גדולי הפוסקים עיין בשו"ת בית יצחק (יו"ד סימן ק'), דבר אברהם (ח"ג סימן כ"ו), צור יעקב (כ"ז), ערוגת הבושם (יו"ד רכ"ג), וכן פסק בשו"ת אגרות משה (יו"ד סי' קנ"ז) שגם בדיעבד לא מועיל ועיין באחיעזר ח"ג (סימן כ"ח), ובית דין המקבלים גרים כאלו מכשילים וגדול עוונם מנשוא ... ונראה שדברי האחרונים שהעלו שאם יש אומדנא שאין מתכוונים לקיים המצוות לא חל הגירות אף שמלו וטבלו, היינו שמלבד שחסר "בזה קבלת המצוות" (שהוא עיקר גירות) שמעכב לכו"ע, עוד חסר בזה בדין בית דין הנצרך לקבלת הגר, דכיון שמורים שלא כדין חסר בשם בית דין, ובגירות בעינן בית דין דמשפט כתיב ביה, ונ"מ שאם קיבל המצוות בפני בי"ד אבל לא בדקו אחריו לידע שהחלטתו לקיים מצוות תהא תמידית לעולם ולא יחזור לסורו, שהדבר תלוי דאם הבית דין יודעים שלא יעמדו בקבלת מצוות, ולאחר מכן יחזרו לסורם וא"כ על פי דין תורה אין מקבלים לכך אף שקיבלום לא חל דלא חשיבו כבית דין שהמשפט מעוות... ומדברינו נראה שאפילו הגירות שלפנינו כדין, שמתכוונים באמת לש"ש הלוא בבית דין שמגיירים פוסקים תמיד שלא כדין והם בזה רשעים ולכן גירותם לא חל גם באופן המועיל שאין בהם שם בית דין כלל". ושם הביא בסימן תרי"א וכתב בזה"ל: "ונראה שלא נאמר הך ענין של שליחותיהו אלא כשהם בית דין הגון שאז עשאום כשלוחין של קמאי אבל בית דין לגרות שמקבלים לגרים אותם דאומדנא דמוכח שלבסוף לא ישמרו במצוות אינם ראויים לדיינים ולהעשות שלוחין דקמאי ואין להם תורת בית דין שיוכלו לקבל גרים והגירות אצלם פסולה, עיין היטב באור שמח פ' י"ד באסורי ביאה (הלכה י"ג) דברים נפלאים כעין דברינו. ומיהו דעת הרשב"א ביבמות מו: שאין דנין מדין שליחות אלא דילפינן מדורותיכם דלא צריך מומחין עכ"פ בזה"ז ואם יודעים ענין גירות אולי בדיעבד מועיל ומיהו גם לשיטה זו לכאורה בית דין שמגיירים גרים שלא כדין בזדון אולי פסולים לדיינים לגרות כרשעים שעוברים על דין תורה".
הגאב"ד הגר"מ שטרנבוך שליט"א הוסיף לדון בשאלה זו בח"ד לתשובות והנהגות סי' ר"ל. בענין גר צדק שנתגייר בבית דין שמגיירים שלא כדין. המקרה שדן בו בחתן שבא לבית כנסת של כבוד הגראב"ד שליט"א, מגודל זקן ופיאות והעידו עליו על חסידותו וכשנשאל ע"י הגאב"ד היאך התגייר סיפר לרב שנתגייר כאן בארץ בבי"ד שמפורסם עליו שמגיירים שם שלא כדין בלי קבלת מצוות, ופסק לו הרב שלמרות שקבל מצוות באופן מלא והמשיך להתנהג כך לאחר הגיור, בכ"ז כיון שבית הדין הזה שמגיירים בו שלא כדין אף שאצלו הוא כדין אבל מ"מ חוששני שלא מועיל וכמו שיבואר. וכתב שם הרב בזה"ל: "וטעם הדבר הוא שגירות צריך בית דין שמשפט כתיב בו ואלו הדיינים הם רשעים ר"ל מהרסין ומחריבים קדושת עם ישראל ומביאים עלינו חרון אף ה' ח"ו. והיאך היו הם הדיינים שיורו במשפט והם רשעים ופסולים. ובפרט שלכמה פוסקים, גירות מועיל בזה"ז רק מכח שליחותיהו דקמאי, עבדינן וקמאי בודאי לא עבדי רשעים כאלו לשלוחם לגירות. וע"כ נמענתי לקרוא אותו אצלינו בשבת לתורה כיון שמעיקר הדין הוא עדין נכרי ולדברי הגר יש עוד כמה וכמה במצב כמוהו".
ושם הוסיף שאולי בשעת הדחק ובדיעבד, עד שנוכל לטובלו בפני דיינים כשרים, ונמק זאת בזה"ל, "גם יש לומר שאולי רשעים אלו שקיבלוהו סברי דמצוה קעבדי וכה"ג לא פסלינן להו אף שעוברים עבירה וכמבואר בפ"ג דסנהדרין וסיכם שם תשובתו, בזה"ל: "וצריך ליזהר מאד בגרים שבארץ ישראל שמצוי הרבה שנתגיירו כדין והם שומרי מצוות כראוי אלא שנתגיירו על ידי בתי דין כאלו שמגיירים בסיטונות ופסולין הן, וצריך תמיד לברר היכן נתגיירו".
הרב עטיא שליט"א מביא בנמוקי פסה"ד את דברי שו"ת מגדל צופים, להרה"ג אקסלרוד שליט"א, אב"ד בחיפה, ח"ג סי' ל"ט, שדן בשאלת כשרותו של בי"ד שמגייר בנגוד לפסיקת כל הפוסקים, שכאשר אין קבלת מצוות אצל המתגייר ואנן סהדי שהצהרתו שמקבל לקיים ולשמור את מצות התורה היא מהפה ולחוץ והיא הצהרת שוא, וטען שכיון שבתי הדין סוברים שעושים מצוה במעשיהם והם מפרשים את השו"ע והפוסקים יותר טוב מכל גדולי ופוסקי הדור והוסיף ששמא אותם דייני הבית דין סוברים שיש בכוחם לעקור דבר מן התורה בקום ועשה במקום שהשעה צריכה לכך וכן הם נשענים בטעותם על שראו רבנים אחרים מהדור הקודם שנהגו הפקרות זו ולכן חושבים שהם לא פחות טובים מאבותיהם".
למסקנה הוא כותב בזה"ל: "שנוטה לדון את בי"ד הנ"ל כשוגגים ולכן אין עליהם דין בי"ד פסול ומי שנתגייר אצלם ונתכוין לקבל על עצמו מצוות באמת יש לו דין גר. וכל זה אני כותב אם יסכימו עמי גדולי הוראה"...
מצינו בדברי הגר"מ שטרנבוך הנ"ל דבשעת הדחק בנסיבות שנשאל עליהם, העלה ג"כ לומר שבי"ד כזה יש לראותו שוגגים שחושבים שמצוה הם עושים. אולם מסקנתו ודאי שאין להכשיר בתי דין אלו.
הרב עטיא שליט"א מביא בנמוקי פסה"ד את דברי שו"ת מגדל צופים ח"ג סי' ל"ט להגר"ג אקסלרוד שליט"א שקבע שם שאין לפסול בתי דין אלו למרות שמתנהגים ופוסקים בידיעה ובזדון בנגוד לפסיקת כל פוסקי וגדולי הדורות, וזאת משום שהם סוברים שמצוה הם עושים, ולכן אינם נפסלים כדיינים, ובסס דבריו אלו על דברי השו"ע חו"מ סי' ז' סעיף ט' שכתב "כל הפסולים (להעיד) מחמת קורבה או מחמת עבירה פסולים לדון. ועיין לקמן סימן ל"ג יל"ד פרטי הפסולים לענין עדות וה"ה לענין דיינים", ובהלכות עדות סי' ל"ד סעיף ד' כתב, "קוברי המת ביום טוב ראשון כשרים אפילו נדו אותם ושנו בדבר כשרים מפני שהם סבורים שמצוה הם עושים, ושלא נדו אותם אלא לכפרה, והוסיף שם הרמ"א, "וה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות".
גם הגר"מ שטרנבוך שליט"א שהעלה בשעת הדחק אולי אין לפסול דייני בי"ד מגייר שמגיירים בנגוד לדעת כל הפוסקים, משום שסוברים דמצוה קעבדי. נסמך על הלכות הנ"ל שמקורם בפ"ג דסנהדרין דף כ"ו בסוגיא דהני קבוראי דקברי ביו"ט דסברי דבשביל מצוה שרי ולכן לא נפסלו לעדות.
ונ"ל דאין הלכות אלו נוגעות לנדון שבפנינו. אין לדמות פסילת בי"ד מחמת עבירה שהדיין וביה"ד מורים ופוסקים בנגוד לפסיקת כל גדולי הפוסקים, לפסילת הדיין מחמת העבירות שבגינם נפסל אדם לעדות ולהיות דיין.
העבירה שדיין מורה בזדון בנגוד להלכה, היא עבירה במהות עבודתו. חובת הדיין לפסוק ע"פ ההלכה בלבד ועל כן אפילו שהוא עובר העבירה זו מתוך מחשבה שהוא עושה מצוה, אין זה מבטל את משקל העבירה שפוסלת את מהות היותו דיין. לא שמענו שכוונות ומחשבות של מצוה מתירות לדיין לפסוק בזדון בנגוד להלכה ולדעת תורה, אלא אם כן כאשר ניתן כח מיוחד ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, על פי כללי ההלכה שמגדירים את הנסיבות שבהם חכמים הפעילו את כוחם לבטל מצוה או לעבור עבירה, כהוראות שעה.
כאשר דיין לוקח שוחד, הוא נפסל מלהיות דיין לא משום שהוא עבר עבירה של לקיחת שוחד שהפכה אותו לרשע וזה שפסל אותו, אלא שהוא נפסל משום שלקיחת השוחד פוגעת במהות תפקיד הדיין לדון ולשפוט משפט צדק, על כן כאשר דיין לוקח שמשום שלמצוה הוא מכוון, גם אז הוא נפסל מלהיות דיין שכן לקיחת השוחד פגע במהות היותו דיין לשפוט צדק.
ג. בטול גיור כשבית הדין המגייר עובר על אסור דאורייתא של לפני עוור
בפס"ד נשוא הערעור מביא הגר"א עטיה את דברי השו"ת מגדל צופים להגר"ג אקסלרוד שם, שיש עבירה נוספת שעוברים הדיינים והיא בזה שקובעים על נכרי שלא קבל לשמור את מצוות תורת ה', ולא שמר בפועל את מצות ה' כשמירת שבת, טהרת המשפחה, ואכילת כשרות, שהוא יהודי שנכנס לכלל ישראל בזה הם עוברים על האסור החמור של לפני עור לא תתן מכשול. ובגינה של עבירה זו יש לפסול דיינים ובתי דין אלו.
מצינו מגדולי הפוסקים שבדורות האחרונים הקובעים שדיינים אלו עוברים על לפנ"ע.
בספר מנחת שלמה סי' ל"ה סעיף ג', להגרש"ז אוירבך זצ"ל מגדולי פוסקי דורינו, כתב בזה"ל
"בהך ענינא דלפני עור הנני רושם את אשר אמרתי מכבר להיושבים על מדין, בנוגע לחלק גדול מהגירות שנעשה לצערינו הגדול בזמנינו, דאף אם היינו אומרים דברים שבלב אינם דברים וכיון שבפיהם הם מקבלים עליהם עול מצות אין מתחשבים עם מחשבת פגול שבלבו ונעשה על כורחו גר גמור, מ"מ לאותו סוג גרים אשר קבלתם עול מצות קרובה להחשב דברים שבלבו ובלב כל אחד שלבם בל עמם והננו כמעט בטוחים שאינם נחשבים כלל לקיים ולשמור מצות ה' בכגון דא נלע"ד שכל המסייעים לגרות כזו אם הם טועים לחשוב שהם גרים גמורים אפי"ה גם לשיטתם המגיירים אותם עוברים בלאו של לפני עור שהרי כל דבר הנעשה נגד רצון ה' קרוי מכשול וכידוע שאסור להושיט אבר מן החי אפי' לבן נח והוא מפני שעבירה קרויה מכשול. ונוהג לאו זה בין בישראל ובין בנכרי, וגם דבר זה סברא היא דאין לחלק כלל בין מקרב יין לנזיר או הנזיר ליין ונמצא דמה שגר כזה חלל שבת ואכל נבלה לפני שהתגייר לא היה בכך שום עבירה ולא נעשה כלל שום מכשול ואילו עכשיו כשהוא ממשיך ללכת בדרך זו גם להבא הרי כל מעשיו נהפכים לפוקה ומכשול וכיון שכל זה נעשה רק מפני הגרות נמצא שכל המגיירים והמסייעים לכך הו"ל כגדול המחטיאו ועוברים בלאו של לפני עוור" ע"כ דבריו.
המסקנא מהם, בי"ד, שמעשה גיורו אינו מביא את המתגייר לאחר גיורו לשמירת מצות בפועל ושמירת אורחות חיים של תורת ה', יש לראות בגיור מעשה אסור של לפני עור לא תתן מכשול. לאחר שעיינתי בדבריו אלו מצאתי דקדם ופסק כך הראי"ה קוק זצ"ל בספרו דעת כהן הל' מילה וגירות סימן קנד. מחמת חשיבות הדברים אצטט את כל דבריו בנדון, וז"ל:
"... ולא עוד אלא שהמקבלים אותם הרי הם עוברים על לפני עור ממנ"פ, דאם נאמר שאין גירותם גירות גם בדיעבד הרי הם מכשילים את הרבים במה שמחזיקים נכרים בחזקת ישראל וכמה תקלות וחורבות נפקי מזה בדיני קדושין וגיטין ויבמין שנחזיק את בנו ממנה כבן ואם תהיה לו אח"כ אשה ישראלית וימות בלא בנים אחרים נתיר אותם לעלמא בלא חליצה גם כשיהיו לו אחים מן האב שלא כדין וכיו"ב טובא. ואם באמת הם גרים ובדיעבד מתחייבים בכה"ת כולה הרי הם מכשילין אותם בזה שמחייבין אותם בעונשין של אסורי תורה שעוברים עליהם, וקודם שבאו לידי מדה זו הלא לא נתחייבו בהם ואין נענשין עליהם, וכדאמרינן ביבמות מז ע"א כשמודיעין אותו ענשן של מצות אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי עתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה ענוש סקילה, והרי אנו מצווים על לפני עור אפילו בגוים וכדאמרינן בע"ז ו ע"ב מנין של יושיט אבר מה"ח לבן נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול וק"ו בנ"ד שמכשיל אותו בהיות אח"כ נכנס במדה ידועה בכלל ישראל לחיובא והוא נענש על ידו על כך מה שהוא עובר מדברי תורה", ע"כ.
ראוי לציין שסיבה זו היתה בין שאר דברי הראי"ה קוק זצ"ל להצטרף ולחזק את רבני ק"ק דארגנטינה שקבלו בחרם שלא לקבל גרים כלל.
הגרי"י וינברג זצ"ל בספרו שרידי אש ח"ב סימן צו, רמז גם כן ביחס לגיור גר קטן שיתגדל בבית הורים שאינם מקיימים תורה ומצות והילד ג"כ לא יקיים המצוה שנתחייב ע"ד הגירות וכלשונו שם:
"... וא"כ לא זה בלבד שאין הגרות זכות לו אלא היא חוב גמור ואסור לגרום חוב לאדם אע"פ שאינו יהודי ... ולא עוד אלא שהגירות שהיא חובה לו היא בטלה ומבוטלה ואינו גר כלל ויבוא לידי מכשול שיחשבוהו וגם הוא יחשוב א"ע לישראל ואין לשער ולתאר את ריבוי המכשולים שיצאו מזה", עכ"ל.
קביעתם של פוסקים אלו היא לראות את מעשה הגיור ע"י ביה"ד כאסור במסגרת לאו דלפני עור כאשר התוצאה מהגיור לא הביאה את המתגייר להיות מקיים את מצות התורה אלא אדרבא כחוטא במצות ה' נכשל ומכשיל אחרים וביה"ד שגייר ושינה מעמד הגר מנכרי שאינו מצווה לישראל המצווה, שותף בזה לכל אותם עבירות ואסורים שחטא בהם ובזה הוא עובר על אסור דלפני עור וכפי שביטא זאת הגר"ש אוירבך שם, סברא הוא דאין לחלק כלל בין מקרב היין לנזיר או הנזיר ליין.
יש לציין דהראי"ה קוק זצ"ל רואה במעשה הדיינים בהפיכת הנכרי לישראל עוברים באסור לפני עור לא תתן מכשול משני פנים. א. כלפי קהל ישראל שמכשילים את הרבים במה שקובעים שנכרים אלו שגיירו קבעו אותם כישראל בנגוד לדעת כל הפוסקים, שגם בדיעבד נשארים נכרים, ונגרמות תקלות וחורבות חמורות לישראל בדיני קדושין וגיטין ויבמין. ב. כלפי המתגיירים עצמם שגוירו שעל פי שיטתם שבדיעבד הגיור מועיל והמתגייר הופך להיות ישראל המצווה בכל מצות התורה ואותם גרים בפועל עוברים על מצות ה' ואינם מקיימים את מצותיה ובזה הם מכשילים אותם ומחייבים אותם בכל העונשין של אסורי תורה שעובדים.
הגרש"ז אוירבך זצ"ל בדבריו הנ"ל קובע דבריו ביחס לפן השני שהזכיר הראי"ה קוק זצ"ל ורואה את הדיינים הללו חוטאים בלפני עור כלפי הנכרים שגיירו והפכו אותם לישראל עבריינים וחוטאים.
ונראה שעדין יש לעיין ולהרהר בחדושם של הפוסקים הנ"ל לראות בגיור נכרי שלא ישמור לאחר גיורו את המצות כמעשה אסור דלפני עור.
הרמב"ם בפרוש המשנה למס' תרומות פ"ו מ"ג הגדיר בבהירות לשונו את אסור לפני עור, אלו דבריו שם:
"... העיקר אצלנו אין שליח לדבר עבירה והעושה עבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו או מצוה עליו או מסייע לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפי' בדבורו הקל הוא נענש מהשם יתברך כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפני עור לא תתן מכשול אם הוא סבה לעבור העבירה או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם מסייעו לאותו עובר" ...
הרמב"ם בדבריו אלו מגדיר שאסור לפני עור ענינו שלא להיות מסייע וגורם לשני לעבור עבירה כשהסיבה והגורמים יכולים להיות כלשון הרמב"ם, המתעה או המכשיל או המצוה או המסייע לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפי' בדבורו הקל. המשותף בכל דרכי ההשתתפות והסיוע שמציין הרמב"ם שהם באופן פעיל וחיובי שותפים וגורמים בתהליך העבירה עצמה וכפי שדייקו האחרונים (יעויין בשד"ח מערכת וא"ו כלל כו אות א ד"ה נסתפק) שהגדרת אסור לפני עור היא גרימה והשתתפות בכשלון והעבירה של השני ולא רק ביצירת המכשול. עפ"ז יש מקום לומר שמעשה הגיור שמשנה את מעמדו האישי של הגר מנכרי ליהודי יש בו יצירת מצב חדש לגר שבעקבותיו אם הגר יעבור ויכשל באסור, אולם עצם יצירת המעמד החדש לנכרי כישראל אין לו כל שותפות באופן פעיל וחיובי בהליך התהוות מעשה עבירה. הדגש שבדברינו על השותפות הפעילה בקום ועשה בעצם העבירה והחטא דבזה קיים האסור דאורייתא דלפני עור לא תתן מכשול ולא ביצירת מצב שלאחריו יתבצע החטא כולו ע"י המתגייר ולהבי"ד אין כל שותפות במעשה העבירה.
בעיה דומה לנדון שבפנינו התעוררה בפני הנצי"ב מוולוז'ין בשו"ת משיב דבר סימן לב, האם מותר לזווג איש ואשה אשר ידועים המה לעוברי עבירה ויעברו על אסור נדה אם יש בזה משום אסור דלפני עור.
למותר לציין דזו אחת מהבעיות הקשות שעומדות בפני רבנים מסדרי קדושין בימינו לאותם מאחינו התועים שאינם שומרי מצות אם מותר לסדר להם חופה וקדושין כאשר ודאי לנו שלאחר מכן לא ישמרו על טהרת המשפחה. מהותה של הבעיה היא שודאי שאין המזווג איש ואשה עוברי עבירה או המסדר להם חופו"ק שותף בשעת מעשה העבירה ופעולתו מוגדרת כיצירת מצב שבעקבותיו לאחר מכן תיעשה העבירה ע"י בני הזוג בלבד, ואמנם הנצי"ב שם בתשובתו נשען על עקרון זה שכאשר אין שותפות בשעת מעשה העבירה אלא לפניה אסור דאורייתא דלפני עור לא קיים אלא שנשאר עדין האסור דמסייע ביד עוברי עבירה, והכללים בו שונים מאשר באסור דאוריתא דלפני עור. והאריך שם בתשובתו לפרטם. יש לציין שהבחנה זו בין שותפות לעבירה בשעת מעשה לשותפות לפני מעשה העבירה נתקבלה על פוסקים נוספים, וכן כתב בשו"ת בנין ציון סימן טו, בשו"ת כתב סופר חלק יו"ד סי' פג הובאו דבריו ודברי המשיב דבר בשדי חמד מערכה וא"ו כלל כו אות ג',יעויין שם ד"ה גם מצאתי.
ע"פ דברים אלו נראה לכאורה שאין במעשה הגיור של ביה"ד איסור דאורייתא דלפני עור לא תתן מכשול, כפי שכתבו הראי"ה קוק זצ"ל והגרש"ז אוירבך זצ"ל.
העליתי דברים אלו בפני מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל והשיבני שאמנם הוא שומע את השגתי-הערתי על דבריו שנאמרו לפני שנים, אולם ברור לו שבשעה שאמר וכתב את קביעתו שאותם דיינים היושבים על מדין עובדים באסור לפנ"ע כלפי המתגיירים, הדבר נתלבן ונתברר על כל צדדיו, ולכן אין בהערות אלו לשנות את דעתו והוא נשאר בקביעתו זו.
לאחר שמיעת דבריו חזרתי ועיינתי בענין ובדבריו שכתב במנחת שלמה הנ"ל, והגעתי למסקנה שאין לדמות השאלות שעסקו בהם הנצי"ב, במשיב דבר ובשו"ת בנין ציון ובשו"ת כתב סופר הנ"ל, בהם אין השתתפות באופן פעיל וחיובו בתהליך התהוות מעשה העבירה גופה, אלא ביצירת מצב שלאחריו העבירה תעשה, ויש לראות בזה לפני דלפני עור כלשון הכתב סופר שם, וכן אין למזווג איש ואשה שידועים שיעברו על אסור נידה (במה שדן הנצי"ב) שותפות בעצם מעשה העבירה אלא רק בזה שיוצר מצב שהעבירה נעשית אח"כ ע"י אותם שזיוג אותם או סדר חופ"ק, ולכן אין בזה אסור דאורייתא דלפני עור ונשאר האסור של מסייע ביד עוברי עבירה. לעומת זאת, בנדון שבפנינו שאותם דיינים הקובעים מעמדו של נכרי שהוא ישראל בידיעה והתעלמות מכך שאותו נכרי במעשיו בעתיד יכשל באסורי תורה חמורים באכילת מאכלות אסורים, אסורי נדה ועריות וחילול שבת וכו' ובטול מצות התורה, עצם מעשה הגיור יוצר את עצם העבירות ואסורים, שיחטא בהם המתגייר וכפי שכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל בזה"ל:
"ונמצא דמה שגר כזה חלל שבת ואכל נבלה לפני שהתגייר, לא היה בכך שום עבירה ולא נעשה כלל שום מכשול ואילו עכשיו כשהוא ממשיך ללכת בדרך זה גם להבא הרי כל מעשיו נהפכים לפוקה ומכשול וכיון שכל זה נעשה מפני הגרות, נמצא שכל המגיירים והמסייעים לכך הו"ל כגדול המחטיאו ועוברים בלאו לפ"ע".
על כן אע"פ שהעבירות והאסורים יתבצעו אח"כ ע"י אותו מתגייר, יצירתו של ישראל חוטא ועבריין שהיא פרי פעולתם של דיינים מגיירים אלה מהוה השתתפות מלאה בכל מעשי העבירה והחטא שחוטא אותו מתגייר.
וכן כתב מפורש הרה"ר הראי"ה קוק זצ"ל כנ"ל בזה"ל:
"... ואם באמת הם גרים בדיעבד מתחייבים בכה"ת כולה הרי הם מכשילין אותם בזה שמחייבין אותם בעונשין על אסורי תורה שעוברים אליהם וקודם שבאו לידי מדה זו הלא לא נתחייבו בהם ואין נענשין עליהם ... וק"ו בנ"ד שמכשול אותו בהיותו אח"כ נכנס במידה ידועה בכלל ישראל לחיוביו והוא נענש על ידו על כך מה שהוא עובר מדברי תורה".
מסקנת הדברים, שלשיטתם של אותם בתי דין הליך הגיור שעשו קובע שנכרים אלו הפכו לישראל, למרות שבפועל לא קיימו את הצהרתם, כך שמכוח קביעתם ופסיקתם הופכי להיות מתגיירים אלו ישראל עברינים וחוטאים, ובזה הם נעשים שותפים לכל העבירות והחטאים ועוברים בזה אסור חמור של לפני עור, וכפי שכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל "ודבר זה סברא היא שאין לחלק בין מקרב יין לנזר או הנזיר ליין". ובמעשה הגיור שעשו אותם דיינים יש לראותו כאסור ומעשה עבירה של אסור דאורייתא דלפני עור לא תתן מכשול כלפי הגיורים שגיירו.
בשו"ת בית יצחק (להגרי"י שמעלקיש) ח"ב יו"ד סי' ק' סעיף י"א הזהיר ג"כ את אותם דיינים שמגיירים כאלו שהם מוחזקין שאח"כ לא ישמרו את מצות התורה ויעברו על מצות התורה והם יהיו בועלי נדה ואוכלי טריפות ומחללי שבת ונמצא שהוא מכשילם בעבירות ואסורים. אולם לא במה שנוגע למתגיירים עצמם. וכן כתב שם:
"ולפי מה שביארנו יש להיזהר מאד שלא לגייר אותם שמוחזקים שאח"כ יעברו דנהי די"ל דל"ה מכשול לידי מי שמגיירו, דממנ"פ אם מקבל עליו לקיים כל המצות חזקה שלא יעבור, ואם בדעתו גם עתה שלא לקיים אך לעבור על קצתן ל"ה גר כלל ולא יענש אם יעבור. ועוד מ"מ עדיף ליה ליכנס לכלל ישראל אף שיענש דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וזכות גדול לפניו אף שעבר על קצת עבירות, וישראל אין ערבים בעדו דלא נתערבו בעד גרים כמ"ש תוס' בקדושין ע'. מ"מ הרי מכשיל לאחרים שחושבין שהוא ישראל ומשיאין לו בתו והוא באמת אינו גר ודיני כנכרי".
בשו"ת בית יצחק ח"א אהע"ז סי' כ"ט סעיף ט' שם, דן בגר קטן שהביאוהו לגיור אביו ישראל רשע מחלל שבת ואוכל טריפות ואמו נכריה אם זכות הוא לו למרות שחזקה שאצל הורים אלו הוא לא יגדל וישמור מצות ה' בכ"ז הפנה לדבריו הנ"ל בח' יו"ד שיש בזה זכות להגר שאף שנענש מ"מ יש לו חלק לעולם הבא משום שנכנס לכלל ישראל.
בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' כ"ח שדן בין השאר בענין גיור קטן הביא דברי הבית יצחק הנ"ל לגבי הענין יש זכות לקטן בעצם הכנסו לכלל ישראל גם בלי שישמור מצות התורה.
הבית יצחק בדבריו ח' יו"ד שעוסק בגיור גדולים לא מזכיר במפורש שהוא מזהיר את אותם דיינים שיעברו על אסור לפני עור אלא מתבטא בלשון מכשול לגבי מי שמגיירו והוסיף שם וכתב ש"מ"מ עדיף ליה להכנס לכלל ישראל אף שיענש דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וזכות גדול לפניו אף שיעבור על קצת עבירות". דברים אלו אינם שייכים לגדרי אסור של לפני עור, שכן אסור לפני עור במי שמכשיל באסורים ועבירות הוא אסור בין האדם למקום בזה שהוא מביא ושותף למעשה עבירה שיש בזה פגיעה בדבר וברצון ה' ולגבי אסור זה אין זה משנה אם התוצאה כלפי המתגייר היא, שיש לו זכות בזה שנכנס לכלל ישראל אין זה מצמצם את האסור של לפנ"ע שענינו פגיעה במישור שבין אדם למקום, כאשר אותו בי"ד קובע שהוא עבר מנכריותו וקובע את היותו ישראל במעבר זה בי"ד יצר ישראל עבריין שעובר וחטא לדבר ה' ומצותיו.
יש מקום לקבל את דברי הבית יצחק לענין הזכות להכנס לכלל ישראל שנאמרו בח' אה"ע, ביחס לגר קטן ששם כל תוקף הגיור שנעשה ע"י בי"ד מכח שהם פועלים בגיור לזכותו. ובנסיבות של גיור קטן הביא האחיעזר הנ"ל את סברת הבית יצחק וכן מצינו שמרן מו"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א בקובץ תשובות חלק ב' סי' נ"ז (מובא בפסקי דין רבניים ח"א עמוד 375) שהעלה ג"כ את סברת הבית יצחק הנ"ל ביחס לגר קטן וכתב בזה"ל:
"... אבל אם בדיעבד כבר גיירו אותו, אין לנו הכרעת דעתם ואנו אין בידינו להכריע שהגירות לא חלה גם בדיעבד שאפשר שזה גופא הוי זכות לו שנתחייב בתורה ובמצות ונדבק בזרעו של אברהם אבינו ועל כל פנים לא יצא מידי ספק גר".
ושם בסוף פסק הדין צרף הרב ספק זה וקבע,
"כשיגדל הילד וירצה להיות יהודי הוא יצטרך עוד פעם טבילה והטפת דם ברית וקבלת תורה ומצות כדין כל גר הואיל ועתה הוא רק ספק גר".
מסקנת דברי הבית יצחק, שדיינים אלו בקובעם שאותו נכרי שלא קבל באמת מצות ולא שמר מצות ה' לאחר הליך הגיור הם מכשילים את אחרים שחושבים שהוא ישראל ומשיאין לו בתו והוא באמת אינו גר ודינו כנכרי. ומכשול זה נכלל במסגרת אסור לפני עור דאורייתא כפי שמתבאר להלן, דברינו אלו מתייחסים לפן השני של אסור לפנ"ע שהעלו הרה"ר מרן הראיה קוק זצ"ל ומרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל וכפי שכתבנו שמדברי הראי"ה קוק זצ"ל ודברי הגר"י וינברג זצ"ל בספרו שרידי אש הנ"ל עולה, שמעשה בי"ד לגיור שעשו בתי הדין אלו בהפיכת נכרים לישראל ובקביעה שהם הפכו לישראל כתוצאה מהליך הגיור שעשו וזאת בנגוד לדעת כל הפוסקים, שבנסיבות אלו שלא היתה קבלת מצות אמיתית שגם בדיעבד נשארים נכרים, נגרמים תקלות וחורבות חמורות לכלל ישראל להכניס מזרע פסול של נכרים, לתוך כלל ישראל ובמיוחד רבים מאוד המקרים שבהם הנכרים ובעיקר הנכריות שהם אחוז גבוה מאוד שאותם בתי דין "גיירו". באו לבקש את הגיור במצב של נשואים מעורבים כאשר יש להם בן זוג יהודי ובקשתם נובעת מהרצון לאחר הגיור להנשא לאותו בן זוג יהודי כך שבזה שקבעו שהמתגייר הוא ישראל שיכול לבוא בקהל ה' ולהנשא לאותו בן זוג יהודי, בפועל הם מכשילים את אותו בן זוג והם שותפים באופן מלא במצב לחיי האסור רצופים בהם יחיה אותו בן זוג עם המתגייר, שע"פ כל הפוסקים נשאר נכרי גמור, ובמידה והמתגיירת היא האשה שע"פ ההלכה והפסיקה כל ילדיה הם נכרים שיתבוללו בתוך קהל ישראל ויכשלו רבים בישראל לדורות, וכפי שכתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל, "הרי הם מכשילים הרבים במה שמחזיקים נכרים בחזקת ישראל וכמה תקלות וחורבות נפקי מזה בדיני קדושין וגיטין ויבמין...".
אסור דאורייתא של לפני עור אותו עוברים אותם בתי דין מגיירים בשני האופנים שהוזכרו לעיל, הוא סיבה לפוסלם מלהיות דיינים לא רק מהכלל שכל עבירה דאורייתא שפוסלת את העוברים להעיד ולהיות דיינים. אסור לפני עור היא עבירה שעומדת בסתירה למהות ומצות בית הדין שמגייר. הבנת מהות מעשה ביה"ד בגיור תלויה בהגדרת הגיור כמעשה מצוה.
ד. מעשה בית הדין המגייר כמצוה מגדיר מהות הגיור
במס' יבמות מ"ז ע"ב נאמר, אם הגר קיבל ע"ע לשמירת המצות מלין אותו מיד ושואלת הגמ' מדוע נאמר מיד ומשיבה שהוי מצוה לא משהינן, כלומר שמעשה הגיור הוא מצוה.
התשב"ץ בזוהר הרקיע עשין מ. כתב וז"ל:
"ואני תמה למה לא הכניסו בכלל המצות קבלת גרים שהיא מיוחד בבי"ד לקבלם ולא לדחותם וכמו שאמרו ביבמות פ' החולץ מז ע"ב מלין אותו מיד משום דאשהויי מצוה לא משהינן וכמו שאמר בענין יבום (ביבמות לט ע"א) אם יש כאן אח קטן והגדול הוא במדינת הים שאין יכול לומר המתינו עד שיבוא אחי הגדול ונתנו טעם משום דשהוי מצוה לא משהינן א"כ קבלת גרים לבי"ד מצוה היא ולשון התורה בזה ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו ומכאן למדו שצריך שלשה למסור לו קלות וחמורות כמו שהוא נזכר בפר' החולץ ובפ"ג דקדושין משום דמשפט כתוב ביה ואמרו בכתובות (יא ע"א) גר קטן היו מטבילין אותו על דעת בי"ד והוא מפני המצוה הזו שנתחייבו לקבל קטן וא"כ ראוי הוא שתבוא במנין פרטי ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה ... כן היה ראוי למנות קבלת גרים ואפי' נכניס כל הדינים במצוה א' כו' שהוא דעתי מצוה זו ראוי להמנות מיוחדת".
הרי דהתשב"ץ מוצא בדברי הגמ' ביבמות שהויי מצוה לא משהינן וכן בדברי הגמ' בכתובות על גיור קטן שביה"ד מטבילין אותו על דעת בי"ד דזה מפני המצוה לגייר שנתחייבו לקבל את הקטן.
ועל כך תמה התשב"ץ על איזה מצוה בספר המצות יש לסמוך את המצוה לגייר וכן תמה התשב"ץ למה לא מנו את המצוה לקבלת גרים ע"י ביה"ד כמצוה נפרדת ולדעתו מצוה זו ראוי למנותה מיוחדת.
מקום נוסף בו מתייחסים חז"ל לגיור כמעשה מצוה מצינו בענין טבילת גרים דהגר אינו מברך לפני הטבילה עובר לעשייתם כפי שקובעת הגמ' בפסחים ז ע"ב אלא רק לאחר שעולה מטבילתו מברך אקב"ו על הטבילה, וכפי שמבאר הטעם ברמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ז ובכ"מ שם דלפני שטבל עדין לא נתקבל ולא נצטוה לפיכך מברך רק לאחר הטבילה.
וכתב על זה הראב"ד בספרו בעלי הנפש סוף שער הטבילה וז"ל ... ונ"ל דדוקא בגר גדול אבל בגר קטן שביה"ד מטבילין אותו אי נמי בעבד קטן שרבו מטבילו בשלשה, שבית דין והאדון מברכין עליהם קודם הטבילה כדין כל שאר המצות ... הרי דהראב"ד קובע דבטבילת גר קטן ביה"ד מברכין על טבילתו ואומרים אקב"ו על הטבילה ועל קביעה הלכתית זו שואל שם הראב"ד בהמשך דבריו וז"ל "... ואם תאמר והיכן צוונו"... ע"פ הראב"ד נראה ברור שהבין דנוסח הברכה בטבילת גר קטן אשר קדשנו במצותיו וצוונו מלמד דחז"ל רואים במעשה הגיור כמעשה מצוה ועל זה תמה הראב"ד ושואל והיכן צוונו. (ראוי לציין שחדושו זה של הראב"ד ביחס לברכת ביה"ד בטבילת גר קטן לא הובאה להלכה כלל ולא מצאתי שום פוסק שיביא או יתייחס לחדושו של הראב"ד, אדרבא בתורי אחר פוסקים הדנים בענין גיור קטן וגיור בכלל מצאתי בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' קח שכתב שהברכה של הגר על הטבילה היא רק על הטובל ולא על אחרים, וכאמור מדברי הראב"ד בבעלי הנפש מצינו מפורש שבגר קטן ביה"ד או בעבד האדון הם שמברכין על הטבילה).
ובכלל יש לתמוה שלא מצינו בדברי המפרשים והפוסקים שיביאו או יתייחסו לדברי הראב"ד שהובאו ולכל דבריו המופלאים שכתב בענין הגיור שיובאו בהמשך דברינו.
מכל האמור חוזרת ונצבת בפנינו תמיהתו של התשב"ץ ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה.
ר"י אלברצלוני באזהרות שלו, בעשה של אהבת הגר, רואה את מצות אהבת הגר כמצוה שכוללת בתוכה את המצוה לגייר. דבריו צ"ע, דמצות אהבת הגר ענינה לאחר היות הגר דמצוה לאהבו ואילו קבלת הגר מתייחסת לנכרי המבקש להתגייר והוא עדין נכרי ואינו גר. כך נתקשה ר"י פרלא בביאורו לרס"ג מ"ע יט ד"ה ומעתה, בסוף המצוה, והסביר דע"כ צ"ל דאע"ג דעכשיו כשבא לפנינו אכתי לאו גר הוא מ"מ כיון דבקבלה זו מתגייר קרינן ביה ואהבתם את הגר.
ע"כ להמתיק ולהבין שיטת הר"י אלברצלוני, עלינו לבחון את מהות מצות אהבת הגר וכן לראות את הקשר שבינה לבין הגיור, וזאת ע"פ שתי גישות במפרשים למהות מצות אהבת הגר, שהוסיף האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת אע"פ שנכנס בגרותו לעם ישראל ובישראל כבר נאמר ואהבת לרעך כמוך ובה נכלל גם הגר.
שיטת הרמב"ם שמעמדו הרוחני המיוחד קבע את המצוה הנוספת לאהבתו. ושיטת החנוך שרואה במעמדו החברתי המיוחד בו נתון הגר בתוך ישראל קבע את המצוה הנוספת לאהבתו.
הרמב"ם בספר המצות מצות עשה ר"ז כתב וז"ל:
"...הוא שצונו לאהוב את הגרים והוא אמרו ית' ואהבתם את הגר ואע"פ שהוא נכנס בזה עם ישראל באמרו ואהבת לרעך כמוך שזה הגר גר צדק אבל מפני שנכנס בתורתנו הוסיף האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת ... כן גם אנו חייבין באהבתו משום ואהבת לרעך ומשום ואהבתם את הגר וגר מבואר אין ספק בו ... וברוב המדרשות בארו שהאל צונו על הגר כמו שצונו על עצמו אמר ואהבת את ה' אלוקיך ואמר ואהבת את הגר". ע"כ.
הרמב"ם קובע ברורות את מהות המצוה והמיחד אותה ממצות ואהבת לרעך הכוללת כל אחד מישראל וכלשונו "אבל מפני שנכנס בתורתנו הוסיף האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת", היינו שטעמה של מצות אהבת הגר נובע ממעמדו הרוחני המיוחד מפני שנכנס בתורתנו והכניס עצמו תחת כנפי השכינה, וכן הדגיש בהלכות דעות פ"ו ה"ד עיי"ש. הרחבה והעמקה לדבריו אלו כותב הרמב"ם בתשובתו לר' עובדיה הגר תשובה שסט (מהדורת פריימן) וז"ל:
"... דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא, על האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא ועל הנביאים לשמוע להם ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב ואהבתם את הגר כמו שצונו לאהוב את שמו ואהבת את ה' אלוקיך והקב"ה בכבודו אוהב גר שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה...".
הרמב"ם קובע הן בתשובה והן בדבריו בספר המצות וכן בהל' דעות פ"ו ה"ד דאהבת הגר ענינה "אהבה רבה המסורה ללב" כמו שנצטונו על אהבת ה' היינו שכל הפעולות לגר כתוצאה ממנה זו מטרתם גלוי האהבה בלב לגר על שנכנס לתורתנו וזוהי מהות המצוה. ובזה שונה מצות אהבת הגר ממצות ואהבת לרעך כמוך, דמצות אהבת הרע ענינה ומטרתה היחס לרעך והטובה שתנבע לו כתוצאה ממצוה זו וכל הפעולות הנובעות ממצות ואהבת לרעך כמוך שבין השאר הם כל מעשי גמילות חסד כפי שכתב הרמב"ם בהלכות אבלות פי"ד ה"א על כל מצות חסד, "... אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל דברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות", מטרתם שחברו יקבל אותם ויהנה מטובתם, משא"כ במצות אהבת הגר מטרתה האהבה הנתונה בלב לגר על מעלתו ומעמדו הרוחני וכל הפעולות כלפיו וכל הפעולות שנעשות לגר ענינם לגלוי אותה אהבה וציון ערכו הרוחני המיוחד ובזה דימה הרמב"ם מצות אהבת הגר לאהבת ה' שכל פעולותינו כלפי שמיא מטרתם גלוי על פנימיות האהבה שבלב. וכן פרוש דברי הרמב"ם שהביא דהקב"ה בכבודו אוהב גר שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה היינו דע"י שהקב"ה נותן לגר אף את הלחם והשמלה יש בזה גלוי לאהבת ה' יתברך את הגר וזו מטרה אחרת מאשר מלוי חסרונו של הגר בלחם ובשמלה.
בתמצית נוכל להגדיר את מהות מצות אהבת הגר לעומת מצות אהבת הרע, דמצות אהבת הרע מהותה ומטרתה ברעך המקבל ואילו במצות אהבת הגר מטרתה האוהב הנותן וגלוי אהבתו לגר על מעלתו ומעמדו הרוחני. אין מצוה זו בטוי חומרי אלא בטוי רוחני שבא לידי גלוי ע"י היחס החומרי (עיין בר"י פרלא לרס"ג סוף מ"ע יט ד"ה והנה שדן אם אהבת הגר כלולה באהבת רע או שהיא מצוה חדשה). ע"פ הגדרת הרמב"ם נוח יותר לקבל את שיטת ר"י אלברצלוני שתהליך הפיכתו של הנכרי ע"י הגיור לבן ישראל הוא חלק מבטוי האהבה כלפי הנכרי שמתאמץ לקבל ע"ע להכנס בתורתנו שיגירוהו ובזה כניסתו לתורה ומצות תחת כנפי השכינה הופכת מוחלטת כאחד מישראל. ע"כ אפשר לראות בגיור חלק ממצות אהבת הגר.
לעומת זאת לשיטת החנוך במצוה תלא שכתב שם בתוך דבריו וז"ל:
"... והעובר עליה ומצער אותם או מתרשל בהצלתם או בהצלת ממונם או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באמת בטל עשה זה ועונשו גדול מאד ... והכתוב רמז טעם הצווי באמרו "כי גרים הייתם בארץ מצרים" הזכיר לנו שכך נכוינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכרי. ובזכרנו גדל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמיו על כל אדם שהוא כן". ע"כ.
הרי דהחנוך רואה שתוספת מצות אהבת הגר נובעת ממצבו החברתי המיוחד בו הוא נתון בתוך ישראל ועל זה צוותה תורה מצות נוספות מיוחדות כלפי הגר. ע"פ שיטה וטעם זה ודאי שאין מקום כלל לראות בגיור שהיא פעולה משפטית הלכתית ותוצאותיה מציאות רוחנית של תורה ומצות כחלק ממצות אהבת הגר שכל ענינה חזוק והשלמה למצות ואהבת לרעך כמוך עקב מצבו ומעמדו החברתי המיוחד של הגר.
דרך אחרת להשיב על שאלת התשב"ץ בזוהר הרקיע, על איזה מצוה נסמכת מצות קבלת גרים, מצאתי בס"ד בדברי הראב"ד בספרו בעלי הנפש שתחילת דבריו הובאו בראשית דברינו, שהשיב על נוסח ברכת הטבילה בגר קטן ובעבד שביה"ד או האדון מברכים על הטבילה אקב"ו ושאל היכן צונו ותירץ שם וז"ל:
"... מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן' (בראשית יב,ה) והלא אם נתכנסו כל באי עולם אינם יכולים לברוא אפילו יתוש אחד אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום וכתוב אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד (ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה) ירמי' טו,יט, וכתוב ויאמר נקל היותך לי עבד להקים שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך אור לגוים להיות ישועתי עד קצה הארץ (ישעיה מט,ו), ע"כ.
דברי הראב"ד צריכים ברור. איך יש לראות במעשה אברהם שגייר הגרים והכניסם תחת כנפי השכינה ואלו הם "הנפש אשר עשו בחרן", כמקור מצותי למעשה גיור. ראשית אברהם עצמו לא פעל מכח שנצטוה לעשות את הנפשות דהיינו לגיירם, הרי אברהם נצטוה ע"י הבורא רק על המילה בבניו ובני ביתו, שנית אברהם היה לפני מעמד הר סיני ואיך נלמד על מצוה מלפני מתן תורה. (כך העיר לי הגרמ"מ כשר ז"ל בעל תורה שלמה בפגישה עמו כאשר ציינתי בפינו דברי הראב"ד הנ"ל).
ונראה בבאור דברי הראב"ד שהם זהים לדברי הרמב"ם בספר המצות מ"ע ג מצות אהבת ה' וז"ל:
"... כבר אמרו שמצוה זו כוללת ג"כ שנדרש ונקרא אנשים כולם לעבודתו יתברך ולהאמין בו וזה כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש אנשים לאהב אותו וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלי ספק תדרש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה לשון הספרי ואהבת את ה' אהבתו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב "אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח) שהיה ג"כ לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".
הרמב"ם רואה בפעולות אברהם בקרוב נפשות לאמונה בה' ועבודתו כדוגמא ודרך לקיום מצות אהבת ה' ולכן היא כוללת בתורה ג"כ שנדרוש ונקרא אנשים כולם לעבודתו יתברך ולהאמין בו.
הרמב"ם אינו מזכיר מפורש שמעשה הגיור ע"י ביה"ד כלול במצות אהבת ה' אך ברור שמעשה הגיור יש בו כל האמור בדברי הרמב"ם ביחס לדוגמא של הנפש אשר עשו בחרן. הראב"ד קובע מפורשות בדבריו דהליך הגיור של ביה"ד זהה למעשה אברהם בנפש אשר עשו בחרן וכפי שכתב מעשהו של אברהם באותם נפשות והם גרים שגיירו אברהם ושרה והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום...
א"כ ודאי דגם הראב"ד רואה כהרמב"ם דהגיור הוא בטוי וחלק ממצות אהבת ה'. לפי"ז אין להקשות על הראב"ד איך למד מקור למצוה האמור בגיור ממעשה אברהם בנפש שעשו בחרן כאשר אברהם עצמו לא היה מצווה על כך ולא היה כלל מציאות של הכנסה לתורה ומצות שגם אברהם לא היה מצווה בהם. אלא ודאי הכל צורה של קירוב הבריות לעבודתו יתברך והאמונה בו היא גלוי של מצות אהבת ה'. אברהם בזמנו קרא לאנשים להתקרב לאמונה ועבודה כפי שהיתה בזמנו, ולאחר שנתנה תורה ונצטוו ישראל על המצות כל המקרב את הנכרי ומכניסו תחת כנפי השכינה לקיום מצות ה' ותורתו זהו הגלוי השלם של אהבת ה' בזה שקירב הנכרי לעובדו לשמירת כל מצות התורה. עפ"י דברים אלו ובאור שיטת הראב"ד נראה ברור שהראב"ד רואה שיש לסמוך את מעשה הגיור ע"י בי"ד אל מצות אהבת ה' ולראותו כחלק ממנה.
וכך יש לפרש את דברי הגמ' ביבמות שמעשה הגיור הוא מצוה ושהוי מצוה לא משהינן היינו מצות אהבת ה'.
ובזה מיושבת שאלתו של התשב"ץ על המקור המצותי לגיור. יש לציין דחדושו של הראב"ד לראות את הגיור כחלק ממצות אהבת ה' לא היה נגד עיניהם של מפרשים אחרים ראשונים ואחרונים וכאשר הבאתי את דבריו לכמה מגדולי התורה והבקיאים בזה, כהגרש"י זוין זצ"ל עורך האנציקלופדיה התלמודית והגרמ"מ כשר זצ"ל עורך התורת שלמה הם מצאו בו דבר חדוש שלא היה נגד עיניהם, והוסיף לי הגרש"י זוין זצ"ל דאף באנציקלופדיה התלמודית ערך גרות לא הובאו דברי הראב"ד ועצם חדושו שגיור הוא חלק ממצות אהבת ה' הובאו רק בשם אחרון הר"י פרלא לספר המצות לרס"ג מצוה יט, שראה בזה חדוש עצמי מדעתו. וכן כתב שם בסוף המצוה ד"ה ובאמת, וז"ל:
"ובאמת תמיהני על התשב"ץ ז"ל בזה שלא ידע על איזה מצוה נסמכת מצות קבלת גרים ולדעתי י"ל בפשיטות דלדעת מוני המצות היא נסמכת על מצות אהבת ה' וכמבואר בספרי (פ' ואתחנן פיסקא לב) ואהבת את ה' אלוקיך אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש עשר עשו בחרן מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה עיי"ש, והובא בסה"מ להרמב"ם עשין ג והוסיף עליו וכתב וז"ל ורצה לומר כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבו קרא בני אדם להאמין בשם מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני אדם, עכ"ל עיי"ש. וגם התשב"ץ ז"ל בגופי' הביאה (בזה"ר עשין ג) עיי"ש והוא תימא על התשב"ץ", ע"כ דבריו.
כאמור חדושו של הר"י פרלא מדעתו כבר נתחדש אצל ראשון בראשונים, הראב"ד, ודבריו מאירים.
לאור האמור דפעולות הגיור היו במסגרת מצות אהבת ה', כל הזכות שראתה הגמ' בכתובות יא ע"א בזה שביה"ד מגייר קטן משום דזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו צ"ל דכל מהות הזכות היא בזה שהקטן הגר נקשר אל הקב"ה בתורתו ומצותיו וכן כתב התשב"ץ שהביא ופרש את דברי הגמ' בכתובות דבי"ד מגיירין הקטן וז"ל "... ואמרו גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד והוא מפני המצוה הזו שנחייבו לקבל גרים וא"כ ראויה היא שתובא במנין פרטי ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה" עכ"ל. לאחר שקבענו דמעשה הגיור הוא חלק ממצות אהבת ה' ומצוה זו נסמך יש לפרש את מעשה ביה"ד בגיור קטן כמעשה של אהבת ה' בקרוב הקטן לתורה ומצות ה', וכל הזכות לגר נמדדת ביצירת היחס הטהור שבינו לבין ה' בתורה ובמצות,כל הזכויות האחרות שנובעות ממעשה הגיור אינם מהות הזכות והמצוה, כגון שע"י הגיור נקשר הגר ונדבק בזרעו של אברהם אבינו היינו שהופך כחלק מעם ישראל.
הגדרת מהות הזכות שיש במעשה הגיור על המתגייר חיונית לאחת מבעיות הגיור המרכזיות הנצבות בפני עם ישראל בימינו והיא בעית "גיור ילדי ברזיל", ושאר קטני נכרים שמאומצים ע"י בני זוג ישראל.
רבים המקרים בהם בני זוג חשוכי בנים מאמצים ילדי נכריות ומבקשים מביה"ד לגיירם כאשר המאמצים עצמם אינם שומרי מצות, כך שכאשר יגדל הקטן ולא יתחנך על ברכי התורה והמצות ונמצא שהגיור עבורו אינו זכות כלל, שהרי לא ישמור על התורה ויפר את מצותיה ומאחר וכל כח בי"ד בגיור הקטן הוא בזה שהם שלוחים לזכותו ואם אין במעשה הגיור זכות, במה כח בי"ד יפה, והגיור אינו תופס.
ברור שלכתחילה אסור לבי"ד לגייר קטן שלאחר הגיור לא יקבל חנוך למצות וכן פסק ביה"ד בירושלים בהרכב הרבנים י. עדס זצ"ל י.ש. אלישיב שליט"א וב. זולטי זצ"ל, בהסתמכו על תשובת הגר"י אלחנן גאב"ד דקובנא שהובאה בשו"ת מטה לוי חלק ב' סימן נה. וכן כתב בשו"ת זרע יצחק סימן ב' להגאון מפוניבז'. דבריהם הובאו בפסק דין בכרך א' לפסקי הדין הרבניים עמודים 375-381.
ואמנם פסק דין זה נאמר לכתחילה, אך בדיעבד שביה"ד מל וטבל קטן ואחר שגדל לא שמר תורה ומצות דזה מגלה שמעשה ביה"ד לא היה זכות לגר אלא חובה האם גרות זו לא חלה כלל או שמא בדיעבד הגיור חל וכלשון פסקו של ביה"ד "דאפשר שזה גופא הוי זכות לו שנחייב בתורה ומצות ונדבק בזרעו של אברהם אבינו ועל כל פנים לא יצא מידי ספק גר".
בספקו זה הרחיב ביה"ד את מהות הזכות שקיימת לגר קטן עם גיור ע"י בי"ד דלא רק הזכות של קיום המצות בפועל ועובדת ה' ובדבקות בו שהיא המצוה שמתקיימת ע"י מעשה הגיור חלק ממצות אהבת ה', אלא שגם אם התוצאה של מעשה הגיור מעמידה את הגר כמחויב בכח למצות התורה וכן כקושר אותו לעם ישראל זרעו של אברהם. לכאורה אם נגדיר את הגיור כחלק ממצות אהבת ה' הרי שהגיור חייב להביא לדבקות בה' וקים מצותיו בפועל להכנס תחת כנפי השכינה היינו לחיות ע"פ דבר ה' ומצותיו. כ"כ יש להבין את הנקודה הנוספת שציין ביה"ד והיא שע"י הגירות הגר נדבק בזרעו של אברהם אבינו וכי זיקה לאומית כשלעצמה בלי קיום מצות שזרעו של אברהם אבינו מצווה בהם יש לראות בה כחלק ממצות אהבת ה', אתמהה. ודאי שביה"ד המגייר אינו רואה את שליחותו והזכות שהוא עושה למען הגר שהיא בתחום הלאומי בלבד, שכן שליחותו וזכותו היא במסגרת המצוה שהגיור חלק ממנה ומה שמחוץ לאותו תחום אינו בשליחותם ובזכות שלמענה הם מגיירים ומה שבתחום מצות אהבת ה' באופן הטהור במצות שבלב ובמצות שבמעשה הוא בתחום הזכות ושליחות ביה"ד.
ונראה דהגדרה זו מתאימה לאמור בגמ' כתובות יא ע"א דהזכות לגר קטן הוא בזה שעדין כאשר הוא קטן לא טעם טעם חטא והפקרות, וכניסתו למצות תגרום שגם כאשר יגדל יהיה מצב שלא יראה את המצות כחובה אלא כזכות. ומשמע שהמצב שהמצות גורמות בפועל לגר זהו הקנה מדה לזכות, לכן בגדול שטעם טעם חטא והפקרות במצות בפועל הם חובה עבורו, ואין לומר שעצם היותו מחויב הוא זכות לו או עצם היותו קשור לזרע קודש זרעו של אברהם, שכן בפועל אין זה משנה למי שבהפקירא ניחא ליה. ברור שדברי הגמ' בכתובות אינם מתישבים או מתאימים עם פסקו של ביה"ד דהתוצאה של הגיור להיות מחויב במצות או ההדבקות בזרע אברהם אבינו ע"ה יכולה להיות זכות שכן ביחס לזכות מסוג זה אין הבדל בין גר קטן לגר גדול.
הגדרת הזכות שביה"ד פועל מכוחה ולמענה בגיור קטן שכולה שייכת למציאות של עבודת ה' ודבקות במצותיו כחלק ממצות אהבת ה' חשובה לשאלה נוספת שהתעוררה בפני בי"ד, והפעם ביה"ד האזורי בת"א בפני כבוד הדיינים אב"ד ח.ג. צימבליסט. ע. אזולאי וש. דיכובסקי, הנושא ופס"ד מובאים בכרך י מפסקי הדין הרבניים עמודים 193-209. בפני ביה"ד נצבה בקשת חרשת אלמת לגיירה. בין הנקודות שעלו לדיון בביה"ד היתה הערתו של אבה"ד שגירות קטן היא מדאוריתא בהסתמכות על כך שהגירות היא זכות גמורה. ובחרשת אלמת שמעולם לא תהיה חייבת במצות איך נתן לראות כזכות גמורה את גירותה, שכן בין כך תהיה פטורה מכל המצות. ועל זה השיב חבר ביה"ד הגר"ש דיכובסקי שליט"א שהזכות גמורה שיש בגירות אינה חייבת להיות נמדדת ברוחניות בלבד אלא גם בגשמיות, והוכיח דבריו מדברי החת"ס בתשובותיו (ח' יו"ד ס' קנג) וז"ל שם:
"... כתב מורי בהפלאה דהטף במלחמת מדין כיון שהיה להם זכות גדול שלא יהרגו אם הגדילו אין יכולים למחות ע"ש. וא"כ הכא נמי כשאבותיו מתיהדים אם ישאר הוא בגויותו קשה להם להיות עמו באגודה אחת שהרי עושה יין נסך וכשיהיו אבותיו נפרשים ממנו מפרישים אותו מחיותו על כן זכות גדול הוא לו ואין יכול למחות".
מסקנתו מדברי החת"ס דאם אי קבלתו לגירות תגרום בעיות גשמיות לקטן יש בזה זכות גמורה וגירותו מן התורה ולא יוכל למחות לכשיגדל. ומזה הסיק ופסק בנדון בקשתה של החרשת אלמת לגיירה דאין לפקפק בזכות הגמורה שיש למבקשת בגירות, שכן היא בודדה בארץ, עובדת וגרה בין יהודים, בלי ספק "לא מיתדר" לה במצבה הנוכחי, כך גם כתבה העובדת הסוציאלית "מצבה הנוכחי קשה ומסבך את חייה", על כן יש לראות את הגירות כזכות גמורה עבורה אשר תועיל מן התורה, ע"כ דבריו.
לענ"ד לאור הגדרת הזכות שביה"ד פועל מכחה ולמענה בגיור קטן כולה במסגרת קרוב הקטן לקב"ה ועבודתו עבודת המצות וזכיות החורגות ממסגרת זו אינם כלולות כלל במעשה הגירות של ביה"ד. פעולת הגיור שתעשה לחרשת אלמת שלא תהיה לה כל תוצאה רוחנית לכניסה תחת כנפי השכינה ושמירת מצות אינה שייכת כלל לפעולת הגיור של ביה"ד ואין לקרא לזה כלל גיור, אלא רק נתינת שם חצוני של יהודי בלי כל מהות של יהדות. ודברי החת"ס ובעל ההפלאה אינם שייכים כלל לענין החרשת אלמת, שכן החת"ס וההפלאה מדברים במקום שביה"ד מגייר את הקטנים והם נכנסים למסגרת של שמירת מצות וכניסה תחת כנפי השכינה. אמנם הסיבות למצב שנכנסו אליו הקטנים הם לא דוקא סיבות רוחניות אלא הצלת חיים או השתלבות חברתית עם חברה שומרת מצות, אך למעשה מאחר והמצב של שמירת המצות שגורמות להם תוצאות גשמיות הנזכרות הוא התוצאה של מעשה ביה"ד יש לראות במעשה זה זכות גמור והגיור מועיל אף מדאוריתא. משא"כ בגיור החרשת אלמת אף לאחר מעשה הגיור של ביה"ד היא אינה נכנסת למצב של שמירת מצות וקרבה לקב"ה שכן אינה בת חיובי מצות והתוצאה היחידה מהגיור היא תוצאה חברתית, בזה ודאי שאין כאן כל מעשה גיור וכל זכות שבמהות הגיור.
סכום דברינו הוא דהזכות שלמעשה ומכוחה פועל ביה"ד בגיור קטן כולה במסגרת רוחנית שמהותה כניסה לעבודת ה' וקיום מצותיו וביה"ד פועל במסגרת וכחלק ממצות אהבת ה'.
העולה מן האמור שמהות מעשה הגיור הנעשה ע"י בי"ד מוגדר כמצוה משום שמכוחו הנכרי מתדבק בה' ובמצותיו ומתחבר לכלל ישראל עם ה'. וקובעת הגמ' יבמות מז': שכאשר רואים ביה"ד שמטרה ותכלית זו מתקיימת, שהנכרי קבל ע"ע המצות דאז הופך הדבר לבי"ד כמצוה חיובית שחלה עליהם החובה למולו ומידי דשהויי מצוה לא משהינן. יצוין שהביטוי "שהוי מצוה לא משהינן" נאמר במסגרת הכלל הנאמר במצות שאין מעבירין על המצות (עיין בתרומת הדשן סימן ל"ה לענין ברכת הלבנה) וכן מצינו במצות פדיון בכור שו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף י"א, "אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלושים יום ואחר שלושים יום יפדנו מיד". הגר"א שם אות י"ח מביא את הגמ' ביבמות הנ"ל שנאמרו ביחס לגיור הלשון מיד מ"ט שהוי מצוה וכו' הרי שלשון זו נאמרת ביחס למצות חיוביות א"כ גם בגיור מתי הופכת המצוה לגייר כמצוה חיובית על הבי"ד מרגע שהנכרי קבל בכנות ובעומק לבו להתדבק בה' ומצותיו דהיינו שמהות ותכלית מעשה הגיור מתקיים. וכאשר ברור שאין מטרת המתגייר להתדבק לקב"ה ולקבל ע"ע לשמור מצותיו דאז לדעת כל הפוסקים אין במעשה הגיור כל חלות להפיכתו לישראל משום שמהות ותכלית הגיור לא מתגשם ואין נעשה מעשה הגיור ואפילו בדיעבד אינו הופך אותו לישראל והוא נשאר בגויותו, ואותו בי"ד העושה את מעשה הגיור קובע שנכרי הופך להיות ישראל ומתיר לו לבוא בקהל ישראל להנשא ובגיורת מתיר אותה להנשא ומתיר את ילדיה. ועוד תוצאות ותקלות וחורבות כלשון מרן הראיה קוק זצ"ל, או מכשולות כלשון הבית יצחק והשרידי אש הנ"ל, ובמעשה גיור זה כלפי המתגייר עצמו לשיטתם הם יצרו אדם במציאות ומצב של עבירות חטאים בלתי פוסק. ולכל השיטות אלו הם מהוים סיבה לעבור עבירה כלשון הרמב"ם בהגדרת אסור לפני עור דאוריתא ולכל שיטות אלו בי"ד זה עובר על אסור לפנ"ע דאוריתא והם שותפים למציאות שנעשית נגד רצון ה' מצב שהוא ההפך מתכלית ומהות מעשה מצות הגיור.
ה. בית דין מגייר שעובר בגיור על לפני עור אין לראותו כשוגג
דיינים בבית דין לגיור שמתעלמים בזדון מתוצאות חמורות אלו שנובעות מקביעתם המוטעית, לא ניתן לראותם כשוגגים וטועים בדבר מצוה. עבירה זו של אסור לפנ"ע שחוטאין בע"כ פוסלת אותם מלהיות דיינים בכלל ובמיוחד כבי"ד מגייר כפי שנתבאר בהרחבה, ולכן כל מעשה הגיור שלהם חסר בי"ד כשר וממילא אין כל תוקף וחלות לגיורם.
לאור דברים אילו, איני יכול לקבל את עמדתו של כבוד הגר"ג אקסלרוד שליט"א שאין לפסול דיינים אלו שבמעשה גיורם הם חוטאים ועוברים על אסור דלפני עור משום שהם סבורים שמצוה הם עושים, כנאמר בהלכה לגבי אותם קוברי המת ביו"ט שאינם נפסלים משום שסבורים שמצוה הם עושים. ואין לדמות הלכה זו לנדונינו שכן בקוברי המת ביו"ט מעשה הקבורה כשלעצמו הוא מעשה מצותי אלא שביו"ט הוא אסור משום היו"ט ולכן עבירה זו אינה פוגעת בכשרותם כעדים או בדיינים.
משא"כ בנדונינו שמעשה הגיור לקביעתם של נכרים אלו כישראל כשאין קבלת מצות הוא בעצמתו רק מעשה עבירה דאוריתא של לאו דלפני עור כפי שנתבאר. יש אותם דיינים שטוענים שבעצם מעשה הגיור שהופך אותם לחלק מעם ישראל יש מעשה מצוותי ונשענים על דברי הבית יצחק הנ"ל שכתב בחלק יו"ד ביחס לגר גדול בלשון "ועוד מ"מ עדיף ליה להיכנס לכלל ישראל אף שיענש. דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב". אלא כי שבארנו לעיל דברי הבית יצחק הקובעים שלמתגייר יש זכות בזה שנכנס לכלל ישראל ובעיקר הענין נוגע לגיור קטינים כפי שכתב הבית יצחק בתשובתו בחלק אה"ע אולם ברור שאין שם מצוה על ביה"ד או על אדם אחר מישראל לפעול ע"מ להכניס נכרים לכלל ישראל וק"ו כאשר הוא נשאר קשור רק מהפן הלאומי ולא נקשר לאלוקי ישראל ולא לתורת ישראל. אדרבא עון חמור הוא לבולל נכרים ברשום פורמלי אזרחי בת"ז או במרשם האוכלוסין ע"י רשום "כיהודי".
רבים מאותם דיינים בבתי הדין המיוחדים רואים במעשה הגיור שלהם מעשה מצותי משום "שבעידן של קיבוץ גלויות בהסתכלות של אחריות לאומית בתור מי שחרדים לעתידו של עם ישראל ואופיו הרוחני והגשמי כאחד" (ציטוט מתוך הקדמת העורך הרב יהודה פריס חבר בית דין לגיור מבתי הדין המיוחדים לגיור. לקובץ פסקי דין ומאמרים בעניני גיור ח"א שי"ל ע"י בתי הדין המיוחדים לגיור).
בקובץ תחומין י"ז במאמר תחת הכותרת "עת לעשות" לגיור משפחות מעורבות, כותב הרב שלמה רוזנפלד שם עמוד 223-224:
"מאז הקמתה (של מדינת ישראל)... מגיעים לארץ זוגות מעורבים שהצד היהודי בהן הכיר את הנכרי בחו"ל עקב התבוללות מרצון או מחוסר ידע. בשלב מסוים החליטו לבנות עתידם בישראל לאחר פתיחת מסך הברזל מארצות מזרח אירופה וקבוץ נדחי ישראל מאתיופיה ותפוצות נוספות גבר זרם העולים אשר מהם אחוז לא קטן הם נשואי תערובת או שהם רק צאצאי יהודים בהערכות זהירות מדובר ברבבות מקרים... מצב ענינים זה בנושא גיור דורש התייחסות של 'עת לעשות לה'".
בסכום המאמר כותב הרב, שיש חשיבות לעזור ליהודים מתבוללים ובניהם לחזור לחיק היהדות, וכן שיש להרחיב את המערכת הציבורית העוסקת בענין זה ולקרב כמה שיותר את נדחי ישראל החיים אתנו בישראל כדי שנעזור להם להתקרב ליהדות ולא להתבולל כאן בארץ ולהחטיא בכך גם את אחרים.
בקובץ פסקי דין ומאמרים בעניני גיור תחת הכותרת "תוקפו של גיור בדיעבד אם הגר אינו שומר כל המצות" (מופיע בתחומין כרך כ') המאמר הוא עיבוד של פסק דין שכתב חבר בי"ד המיוחד לגיור הרב דוד בס. הרב דוד בס כותב בזה"ל: "ביותר קשה היא נעילת דלת בפני גרים בדורינו לפי שהיא פותחת שערים אל החוץ וגורמת להמרת דת וטמיעה בגוים ואף לעם ישראל עצמו נעשה הגיור צורך לאומי, שכן הפיצול בתוך ישראל מאיים על קיומה". ושם בסוף המאמר עמוד קכ"ט כותב הרב "אדרבא בדור כשלנו כשהגיור הוא צורך הרבים אין להערים על דרכו של הגר מכשולים מעבר להוראות ההלכה".
המשותף לדברי רבנים אלו שהם רואים במעשה הגיור מעשה מצוה משום האחריות הלאומית וצורך הרבים והצורך לדאוג לעתידו של עם ישראל ואופיו הרוחני והגשמי בפרט בארץ ישראל. כלומר שמעשה הגיור נועד לא לצורך הרוחני דתי של המבקש שעובר את הליך הגיור אלא יש בזה השלכה למען מצבם הרוחני של העם היושב בציון, שלא יתרחקו מהיהדות ובאמצעות הליך הגיור הם יתקרבו ליהדות לאמונה בה' לשמירת מצותיו ותורת ישראל. לפי"ז היה מקום לומר נמוק נוסף דאין לדמות טועה בדבר מצוה שנאמר באותם שקברו המת ביו"ט שלא נפסלו לעדות (וכן לדיין) משום שהם טעו וראו בעצם מעשה הקבורה מעשה מצוותי וזה מצמצם את הזדון שבעבורה ולכן הם לא נפסלים. משא"כ בנדונינו שהם רואים במעשה הגיור צורך למצוה אחרת של טובתם הרוחנית של בני הזוג היהודים שע"י גיור בן הזוג הנכרי הם חושבים שהישראל, התנוק שנשבה, יתחבר לעם ישראל ויחזור לשמירת מצות וטועה בדבר מצוה זה אינו מצמצם את הזדון שיש במעשה גיור כשאין קבלת שמירת מצות דאז חוטאים דייני ביה"ד באסור של לפני עור בזדון כפי שנתבאר.
אולם לאחר העיון נראה, דאין לחלק בין סיבת השוגג דסברי למצוה כעביד דטועים עצם מעשה העבירה שהוא עצמו מצוה לדון טועים שעושים את מעשה העבירה שכתוצאה ממנו תתקיים מצוה אחרת. הרמ"א בשו"ע שם בהלכה של קוברי המת ביו"ט הוסיף מכח דברי הריב"ש סי' שי"א וכתב כלל וה"ה "ובשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות", כלומר כל עבירה שניתן לתלות שנעשה מכח שגגה וטעות בלא להבחין את מהות הטעות אינה פוסלת לעדות, וכן כתב בכסף משנה רמב"ם הלכות עדות פ' י"ב ה' א' שעוסקו בפסולים מחמת עבירה שכתב, "ומשמע נמי דכל היכא דאיכא למיתלי דילמא לא ידעו שהיה אסור לא מפסלי.
למרות האמור אין לראות במטרות הלאומיות או חברתיות שאין מאחריהם כל שינוי מהותי מצוותי של התקרבות לה' לתורתו ומצותיו, כאשר בפועל מזה עשרות שנים רוב רובם של המתגיירים בבתי הדין הנ"ל נשארים כנכרים בהתנהגותם החילונית למעט פעולות של מסורת יהודית שמהוים לגבם פעולות חיצוניות בלי כל מהות דתית מצותית מחייבת. גם הנלוים להם כבני הזוג היהודים נשארים במצבם החילוני בלא שהתקרבו לאורחות חיים יהודיים מלאים של אמונה תורה ומצות, ורואים עצמם שייכים לעם היהודי רק בחלק הלאומי חברתי בלא כל זיקה דתית פנימית לעם ישראל. למרות תוצאות ומציאות קודרת זו, לא נמנעים אותם בתי דין לגיור להנפיק ולבולל בתוך עם ישראל להסוות נכרים במעטרה חיצוני של ישראל כשמהותם הנכרית חילונית נשארה כפי שהיתה. למצב זה אין לראות בהתנהלות זו שוגגים וטועים במצוה, אלא זדון גמור.
ו. תאור פרשות זיוף תעודות מעשה בי"ד לגיור שנעשה ע"י אבה"ד הרב דרוקמן וסגנו הרב אביאור
בתוספת לנמוקיו בפסק דינו נשוא הערעור מבקש כבוד הדיין הגר"א עטיה לחזק את קביעתו שביה"ד שגייר את המערערת הוא בי"ד פסול ומשום כך גיורה בטל. כבוד הרב מצטט מתוך מכתב ששלח כבוד עו"ד הרב שמעון יעקבי, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, אל היועץ המשפטי לממשלה, מ. מזוז, בנדון – ראש מערך הגיור הרב חיים דרוקמן [אב בית הדין שגייר את המערערת].
במכתב מתאר כבוד הרב ש. יעקבי מעשה זיוף תעודת גרות שנתנה ע"י בית הדין לגיור בורשא, עליו חתום הרב חיים דרוקמן אב בית דין לגיור ישיבת אור עציון, כאשר בפועל, במועד שנחתמה תעודת הגירות, היה הרב דרוקמן בישראל. בשמוע שערך עו"ד יעקב שפירא, יועץ משפטי במשרד היועץ המשפטי לממשלה, הודה הרב ח. דרוקמן שלא היה בורשא בהליך הגיור של המבקשת ולא ישב במותב תלתא כחדא יתיבנא, כפי שמצוין במעשה בית הדין עליו נמצאת חתימתו, והסביר שהבטיח לאותה מבקשת לגיירה, לכן חתם במעשה. היועץ המשפט לבתי הדין הרב עו"ד ש. יעקבי מוסיף במכתבו הנ"ל, שלרב יוסף אביאור, שהיה חבר בית הדין לגיור במרכז שפירא, היה חלק פעיל בעשית תעודת הגיור המזוייפת.
כבוד הרב ש. יעקבי מוסיף במכתבו סעיף 8, "שאין זה הפעם הראשונה שהרב דרוקמן נוהג כך. לפני כשלושה חדשים הוגשה בקשה לאישור גיור בבית הדין הרבני בת"א ע"י מבקשת אחרת. הנסיבות היו דומות. נמסר לי כי הרב דרוקמן הוזמן ע"י נשיא ביה"ד הגדול לשימוע, וכי הרב דרוקמן הצהיר שמדובר במקרה חד פעמי והוא התחייב שלא יהיו עוד מקרים כאלו. כעת מתברר שלכל הפחות אין מדובר במקרה חד פעמי".
בסעיף 9 למכתב נאמר, "ואולם עולה חשש – לאור התיק המצוי בידי ובו דווח על עשרות מקרים של תעודות גיור אשר חתומות על ידי הרב דרוקמן כחבר בית דין המגייר כביכול – שמדובר בנוהג קבוע נוהג של שנים שהשתרש בידיו כאילו אין בו פסול, ומפטירין כדאשתקד".
כבוד הרב הגר"א עטיה צרף לנמוקים אלו כתבת תחקיר שפורסה באינטרנט ע"י רשת NEWS.FIRST.CLASS .N.F.C ע"י עתונאי בשם אליעזר לוין תחת הכותרת "הזיוף של הרב דרוקמן", המבוססת על מכתבם של היועץ המשפטי לממשלה מ. מזוז, והיועץ המשפט של בתי הדין הרב עו"ד ש. יעקבי, שנכתבו אודות הרב חיים דרוקמן ראש מנהל הגיור הממלכתי של בתי הדין המיוחדים לגיור שע"י משרד ראש הממשלה, וכדי בזיון וקצף. ווי לאותה בושה ולחילול ה' הנורא.
מאחר שממכתבו של היועץ המשפטי לבתי הדין עלה שמצוי בידו תיק שעוסק בתפקודו של בית הדין לגיור במרכז שפירא, ובו דווח על עשרות מקרים של זיופי תעודת גיור שנעשו ע"י אב בית הדין הרב ח. דרוקמן ושאר חברי ביה"ד, כולל הרב יוסף אביאור - הדיינים שגיירו את המערערת שבפנינו - פנינו לכבוד הרב ש. יעקבי שיואיל להעביר את כל החומר שבתיק הנ"ל לעיונו של בית הדין.
לאחר העיון במסמכים הרבים בתיק, שעוסקים בתפקודו של בית הדין לגיור בראשותו של הרב דרוקמן ושאר חברי ביה"ד ובפרט הרב יוסף אביאור, נתגלתה בפנינו תמונה מזעזעת בחומרתה על התנהלותם של הרב דרוקמן וחברו לביה"ד הרב יוסף אביאור בזיוף, רמיה ומסירת עדויות שקר, בחתימה על מעשה בית דין בתעודות גיור ומתן אשורי יהדות, לגבי קרוב למאתים תעודות גיור שנעשו משנת תשנ"ט 2/99 ועד תשס"ה.
בא' באדר ב' תש"ס 9.3.00 שולח הרב ישראל רוזן, ראש מנהל הגיור באותם ימים, לכבוד הרבנים הראשיים הגר"א שפירא שליט"א (זצ"ל) והגר"מ אליהו שליט"א מכתב תחת הכותרת הנדון: מעשי בי"ד המכילים לכאורה זיוף, ובו נאמר:
"הריני נאלץ בכאב לב ובעיני דומעות לשטוח לפניכם מסכת הנראית לי כ"זיוף" ממושך במעשי בי"ד לגיור. הריני מתחנן ומפציר ממעלתכם להורות לי את אשר עלי לעשות, הן מבחינה הלכתית והן ציבורית בהתאם לשאלותי כדלהלן:
א. רב פלוני נוהג לחתום על "מעשה בי"ד לגיור" שכלל לא ישב בהם והמתגיירים כלל לא ראוהו בתאריך הנקוב. בתעודה נאמר "במותב תלתא יתיבנא ובא/ה לפנינו המבקש/ת... וקיבל/ה בפנינו עול תורה ומצוות" – ולא היו הדברים מעולם בפני רב פלוני זה.
ב. אכן, היה מישהו אחר במקומו, וטעמו ונימוקו עמו של אותו רב פלוני שהוא יחתום ולא מי שנכח בפועל (כפי שהבהרתי בע"פ).
ג. לפני 5 ימים התחוור לי הענין בודאות, משום שהגיעו למינהל הגיור (לאישורי ולהנפקת תעודות המרה) 3 "מעשי בי"ד" מתאריך ל' חשון תש"ס שאותו רב פלוני חתום עליהם, וביום זה הרינו מעידים "עמנו הייתם" בירושלים כל אותו היום, ולא בביה"ד!
ד. החלטנו לבדוק מידגמית ובמהירות, ואתמול טלפנו למתגיירים שתיקיהם הגיעו לאחרונה למינהל הגיור, ובתוך כשעה גילינו עוד 12 "מעשי בי"ד" מתאריכים ז' טבת, כ' שבט וט' אד"א ש"ז שהמתגיירים לא פגשו את רב פלוני שחתם "במותב תלתא... ובא לפנינו".
ה. ידוע לנו, לפי בירור שערכנו בעבר בשל חשד בנידון, כי קבוצת מתגיירים (כ-20) בתאריכים ז' וי"ב באלול תשנ"ט, וכן ד' בתשרי תש"ס – אף הם לא ראו את הרב פלוני בדינם.
ו. לפי עדות הגרים ומלוויהם אכן היו 3 רבנים בביה"ד ובקבלת המצוות, אך לא הרב פלוני.
ז. שוחחתי עם הרב הנ"ל, שטחתי לפניו מסכת טענותי ובקשתי תגובה, ו"נעניתי" בשתיקה.
ח. סברתי היא כי הרב פלוני איננו בודק בעת חתימתו האם מדובר בתיקים שהוא נכח בהם, ולמיטב ידיעתי רב אלמוני, שעניני ביה"ד לגיור נושקים על פיו והוא מעונין בחתימת הרב פלוני, הוא שמעביר את "מעשי בי"ד" לחתימה, ומסתמא עליו קא סמיך.
אני מוטרד ביותר מ"גילוי" זה, ואחלה פניכם כי תורוני מה לעשות. אני חש שעלי לפעול מיידית, גם בתוקף תפקידי הרשמי כראש מינהל הגיור, מן ההיבט הציבורי-ממלכתי.
1. מה לעשות עם כל "מעשי בי"ד הידועים לי כ"זיוף", ואשר טרם נמסרו למתגיירים, האם לדרוש החלפתם בחתימת השמות הנכונים?
2. מה לעשות עם כל "מעשי בי"ד הידועים לי כ"זיוף", ואשר כבר נמסרו למתגיירים. האם לדרוש החלפתם בחתימת השמות הנכונים? (היבט חמור של חילול ה'!)
3. מה לעשות בעוד 120-150 "מעשי בי"ד שאותו רב פלוני חתום עליהם במהלך מחצית השנה האחרונה? האם לברר נוכחותו עם המתגיירים במישרין או בעקיפין? חשוב לציין כי אותו רב פלוני מוכר בציבור, ומתגיירים יגלו בעתיד את ה"זיוף", וכדי בזיון וקצף!
4. האם אותם פלוני ואלמוני, יכולים להמשיך ולשבת בדין גירות?
5. ונפשי בשאלתי, למי עלי לדווח או להגיש תלונה אם בכלל?
6. ושמא, שמא, אני מגזים בכל הענין וגם אם העובדות נכונות – אין כאן 'הכצעקתה'?".
בין השאלות הנוקבות שמעלה הרב ישראל רוזן בפני הרבנים הראשיים, מועלית שאלה הנוגעת לנדונינו ומתבררת בפנינו - בסעיף 4. האם אותם רבנים, פלוני [הרב חיים דרוקמן-(א.ש)] ואלמוני-הרב יוסף אביאור – (א.ש)] יכולים להמשיך ולשבת בדין גיור.
מכתב זה נשלח גם לרב דרוקמן. במכתבים ששלח הרב י. רוזן להרב ח. דרוקמן לקבל תגובתו ותשובתו להאשמות חמורות של זיוף ונתינת חתימתו לעדות שקר. לדבריו הוא לא זכה לכל התייחסות או תגובה לגופם של האשמות.
במכתב ששולח הרב י. רוזן לכבוד הראשל"צ הגרי"מ אליהו שליט"א בנדון: בית הדין לגיור "אור עציון והעומד בראשו הרב חיים דרוקמן, בו מציין הרב י. רוזן שהראשל"צ הרה"ר הודיעו שהר' ח. דרוקמן שיהיה חלק מהרכב בי"ד לגיור אך ורק אם ישתתף בכל הדיון ובשיחה שהיתה לי למחרת אמר לי הר"ח דרוקמן כי "מספיק שיהיה בטבילה ואז יוכל לחתום על מעשה בית דין".
יש להעיר שאם נקבל עדותו של הרב י. רוזן שכך אמר לו הרב ח. דרוקמן, הדברים תמוהים. האם המצאות בשעת טבילה שנמשכת דקות מעטות מאפשרת לחתום על מעשה בית הדין גיור בו מעיד הדיין החותם "ובא/ה לפנינו המבקש/ת הנ"ל וביקש/ה להתגייר, בדקנוה/ו בדיקה מדוקדקת ונתבררה לנו כנות רצונו/ה להכנס תחת כנפי השכינה לקדושת ישראל, ומתוך כך קיבל/ה על עצמו/ה בפנינו עול תורה ומצות גם בזה יש עדות שקר למרות שנוכח בטבילה.
באותו מכתב הרב רוזן מדווח לראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א שבהנהלת בתי הדין הרבניים (הרב אליהו בן דהן) נתקבל דווח על שמועה שתיקי גיור שטופלו ע"י הרבנים דרוקמן, אביאור ואלטשולר ובמקביל נודע למנהל הגיור כי ר"ח דרוקמן לא היה כלל בחלק ניכר מן הדיונים.
במסמכים המצויים בתיק "תפקוד ביה"ד לגיור", נמצא רק מסמך אחד בחתימתו של הרב דרוקמן בו נמצאת התייחסותו ותשובתו לכל האשמות החמורות של זיוף ועדות שקר שהוטלו עליו ועל ביה"ד לגיור שהוא עמד בראשו.
המכתב מופנה לר' אשר טביב מנהל בתי הדין המיוחדים לגיור שבהנהלת בתי הדין הרבניים, בו כותב ר' חיים דרוקמן בזה"ל, "באשר למי שיש בידיו עדויות והוכחות ברורות שהדיווחים כוזבים, הכתובת לענין זה היא המשטרה אני מציע לו איפוא לפנות על כך למשטרה".
מנהל בתי הדין הרב א. בן דהן, והיועה"מ לשפוט רבני לשעבר, עו"ד אשר רוט, הציגו בפני הר"ח דרוקמן שאלות הנוגעות לתלונותיו והוכחותיו לענין הזיופים שבמעשה בית דין שהעלה הרב רוזן ממכתבים הרבים ששלח, הרב דרוקמן הבטיח להשיב בכתב, ושוב לא נתנה כל תשובה.
יש לציין שמכתביו של הרב ישראל רוזן ופניותיו לרבנים הראשיים והנהלת בתי הדין הרבניים בענין זיוף עשרות רבות תעודות מעשה בית דין לגיור, נוגעים לתקופה שבין תשנ"ט-ותשס"א.
אמנם הרב י. רוזן מיקד את תלונותיו והאשמותיו בהרב דרוקמן כאב בית הדין לגיור ממרכז שפירא. כמובן, הדברים מייחסים לכל חברי ביה"ד "שכחדא יתיבנא" ובעיקר כלפי הרב י. אביאור.
בי"ח בשבט תשס"א פונה הרב ישראל רוזן לעו"ד אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני לשעבר, בתלונה על מעשה בית דין לגיור של הרב אביאור החשודים כמזוייפים.
"הנדון: תלונה על מעשי בית דין לגיור של הרב אביאור החשודים כמזוייפים.
לפנייתך, הריני מעלה על הכתב את השורות הבאות. אוכל להרחיב בע"פ, או בכתב, לבקשתך.
א. בשעתו חשפתי כי הרב אביאור מחתים את הרב דרוקמן על מעשי בית דין לגיור, גם בתיקים שבהם לא נכח כלל. החתימה שלו כי "במותב תלתא יתיבנא" היא שקרית. הסיבה לנוהג זה היא דרישתו של נשיא ביה"ד הגדול, הגרי"מ לאו שליט"א, כי בכל הרכב לגיור יכהן בעל כושר לדיינות, והוא נעתר לבקשת הרב אביאור להכיר ברב דרוקמן ככזה.
ב. רצ"ב טבלה מתאריך אד"ב תש"ס (3.00) ובה צוינו ימים שבהם קבלנו עדויות שהרב דרוקמן לא נכח בדיון ובכ"ז הוא חתם על תיקי גיור לתאריכים אלו.
ג. בשעתו התלוננתי לפני נשיא ביה"ד הגדול הגרי"מ לאו שליט"א ובידיעתו פניתי לרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו שליט"א. שניהם "נבהלו מאד", קראו לרב דרוקמן והוא הבטיח להם בפה מלא שלא יעשה כך יותר (כך דיווח לי הרב אליהו וכן בנו של הרב שפירא). לבקשתך אוכל לצרף התכתבויות בנדון.
ד. לאחרונה נודע לי כי חתימתו של הרב דרוקמן ממשיכה להתנוסס גם בתיקי גיור שלא נכח בהם. הדברים אמורים בישיבות בי"ד המתקיימות בימי ב-ג-ד (ימי כנסת) גם אם הן נערכות בירושלים (כדי לאפשר לרב דרוקמן, כביכול, להשתתף בהן): אדגיש כי טענותיי מכוונת כלפי הרב אביאור, ולא כלפי הרב דרוקמן, משום שאני משוכנע שהוא איננו יכול לזכור באיזה תיק נכח. נודע לי ממקור מהימן כי ביום רביעי ב' בכסלו תשס"א (29.11.00 גוירו כ – 15 מתגיירים, ולמרות שהישיבה נערכה בהיכל שלמה בירושלים הרב דרוקמן לא נכח באף תיק. אבקשך לבדוק אצל ר' אשר רביב ור' דוד מאמו מי חתום על תיקים אלו. יש בידי עדויות נוספת שאין כאן המקום לפרטן.
ה. יתר על כן, אני חושד – וכמעט בטוח – כי הרב דרוקמן כלל איננו חותם, במקרים רבים, וכי מישהו אחר חותם בשמו, דהיינו מזייף את חתימתו, בשליחות הרב אביאור. הריני מצרף כאן את חתימתו האוטנטית של הרב דרוקמן, וכן שורת "מעשי בית דין" (מסוף שנת תש"ס שבה עדין התיקים ומעשי בי"ד תויקו אצלנו) שגם עין "הדיוטית" תבחין כי לכאורה אין זו חתימת ידו.
ו. ניתן בקלות לאמת את התלונות ולעמת את הרב דרוקמן עם שורת מתגיירים/ות, ולשאלם הדדית האם הם מכירים? סביר כי הרב לא יזכור את כל הבאים לפניו, אך ברור כי אם היה נוכח בגיור – דמותו המרשימה נחרתה בלב המתגייר/ת.
ז. לענ"ד, אם העובדות/החששות נכונות יש לפסול את הרב אביאור מלכהן כדיין גיורים, ואולי אפי' לבטל רטרואקטיבית את "מעשי בית דין" הללו, מבחינה הלכתית ומשפטית".
בסעיף ז' הרב רוזן מחוה דעתו שאם העובדות והחששות נכונות, יש לפסול את הרב אביאור מלכהן כדיין גיורים, ואולי אף לבטל רטרואקטיבית את מעשי בית הדין הללו מבחינה הלכתית ומשפטית.
מכתב נוסף נשלח ע"י הרב י. רוזן ליועץ המשפט עו"ד אשר רוט כעשרה ימים אחרי המכתב הקודם, ג"כ בנושא מעשה בית דין לגיור של הרב אביאור החשודים כמזוייפים. מתואר זיוף 18 "מעשה בי"ד לגיור", בהם נכחו הרב בראלי, הרב אביאור וחתום גם הרב דרוקמן למרות שלא נוכח באף אחד, וכפי שקבע הרב רוזן, היוזם, הפעיל והאשם בזיוף זה הוא הרב י. אביאור, והאשים שחתימתו של הרב דרוקמן זויפה ונחתמה ע"י אחר. בין השנים תשס"א-תשס"ה מצוים בתיק "תפקוד בית הדין לגיור במרכז שפירא" שבראשותו של הרב ח. דרוקמן, והרב י. אביאור מסמכים רבים המעידים על עשרות מעשי בית דין וגיורים שיצאו מתחת ידם וחתימתם של הרב דרוקמן והרב י. אביאור שנחשדים על מעשי רמיה ונתינת עדויות שקר בחתימתם. כמו"כ מסמכים רבים על הליכי גיור וגיור שנעשו ע"י רבנים אלו בדרכי רמיה ושקר. בעיקר מדובר בכ-ששים וארבע הליכי גיור וגיור שנעשו בחו"ל בהשתתפותם וביוזמתם של הרב י. אביאור והרב חיים אירם חבר בית דין לגיור ומנהל המרכז למתגייר שע"י ישיבת אור עציון. בהליכי גיורים אלו שותפו נושאי תואר רבנים ממקומות רבים ושונים בחו"ל שלא ידוע האם הם מוכרים כרבנים שמורשים וראויים להיות דיינים בבית דין לגיור.
בכל המסמכים והתעודות שהיו בפנינו, לא מצאנו כל תגובה ותשובה או הכחשה של הרבנים דרוקמן ואביאור, על האשמות החמורות שהאשימום הרב ישראל רוזן ראש מנהל הגיור לשעבר וחבר בי"ד מיוחד לגיור, והיועצים המשפטיים שע"י בתי הדין הרבניים עו"ד אשר רוט ועו"ד הרב ש. יעקבי, בנהול הליכי גיור, גיור ונתינת מעשה בית הדין לגיור בדרכי רמיה ושקר ועדות שקר, בחתימה על למעלה ממאתים גיורים שעברו דרך בית הדין לגיור שלהם בתקופות הנ"ל.
רק במעשה הגיור של הנכריה שנעשה בורשא בשנת שבט תשס"ד 3/2/2004 שהובא ע"י כבוד הגר"א עטיה, כפי שמפורט לעיל, הודה הרב דרוקמן שנתן חתימתו על מעשה בית הדין בורשא למרות שלא היה כלל בהליך הגיור ובמושב בית הדין שעשה את ההליך.
עו"ד הרב ש. יעקבי מציין במכתבו ליועץ המשפטי ומציין שהיה עוד מקרה דומה בו חתם הרב דרוקמן על תעודת גיור אף שלא היה במותב תלתא ולא השתתף בדיונים, ובשימוע בפני נשיא בית הדין הגדול הגרש"מ עמר שליט"א הצהיר שמדובר במקרה חד פעמי והוא מתחייב שלא יהיו עוד מקרים כאלו, כלומר שעל שני מקרים יש הודאה מוחלטת של הרב דרוקמן שזייף והעיד שקר בחתימתו.
יש לציין שהמקרים הנ"ל נעשו בזדון גמור ולאחר התראות רבות שהתרו בו על אותם עשרות תעודות גיור שהרב י. רוזן האשימו והזהירו על זיוף בחתימתו על תעודות גיור.
בכל החומר הרב שמצוי בתיק התנהלותו של בית הדין לגיור במרכז שפירא, והתנהלות אב בית הדין הרב דרוקמן וסגנו הרב י. אביאור, לא מצאתי כל תגובה, תשובה או חוו"ד של גורם רבני תורני בר סמכא, לשאלותיו ההלכתיות הנוקבות של הרב ישראל רוזן, ראש מנהל הגיור לשעבר.
מתוך שהוא מוטרד ביותר מגלויי זיוף ורמיה הנ"ל הוא שואל, האם אותם רבנים דרוקמן ואביאור יכולים להמשיך ולשבת בדין גירות.
במכתבו ליועץ המשפטי של בתי הדין מיום י"ח בשבט תשס"א הרב ישראל רוזן מחווה דעתו ביחס לכשרותו של הרב אביאור מבחינה הלכתית וכותב בזה"ל: "לענ"ד אם העובדות והחששות נכונות יש לפסול את הרב אביאור מלכהן כדיין גיורים ואולי אפי' לבטל רטרואקטיבית את מעשי בית דין הללו מבחינה הלכתית ומשפטית".
שאלותיו ההלכתיות של הרב רוזן שהופנו לרה"ר הגר"א שפירא זצ"ל והגר"מ אליהו שליט"א לא הצטמצמו רק בענין פסלותם של הרבנים דרוקמן ואביאור להיות דיינים בבית דין לגיור.
הרב רוזן שאל על תוקפם ההלכתי של מעשי בי"ד שיצאו מתחת ידי הרבנים דרוקמן ואביאור ובית הדין לגיור במרכז שפירא.
שאלה 1 – מה לעשות עם כל מעשי בי"ד הידועים לנו כזיוף ואלו טרם נמסרו למתגיירים האם לדרוש החלפתם בחתימה השמות הנכונים.
שאלה 2 – מה לעשות עם כל מעשי בי"ד הידועים לי כזיוף, ואשר כבר נמסרו למתגיירים האם לדרוש החלפתם וחתימת השמות הנכונים (היבט חמור של חילול ה').
שאלה 3 – מה לעשות בעוד 120-150 מעשי בי"ד שאותו רב פלוני חתום עליהם במהלך מחצית השנה האחרונה האם לברר נוכחותו עם המתגיירים במישרין או בעקיפין? חשוב לציין כי אותו רב פלוני מוכר בציבור והמתגיירים יגלו בעתיד את הזיוף, וכדי בזיון וקצף!
ז. מעשה זיוף מעשה בי"ד לגיור כעילה לפסלותם של הרב דרוקמן והרב אביאור מלהיות דיינים בבית דין מגייר
בהמשך דברינו נתייחס לשאלות חמורות אלו. תחילה נעסוק בשאלה האם חתימת זיוף ומעשה רמיה בחתימות מזויפות על מעשה בי"ד שנעשו ע"י הרב דרוקמן והרב אביאור פוסלים אותם מלהיות דיינים בבי"ד לגיור וממילא כל מעשה הגיורים שעשו פסולים משום שנעשו ע"י כך דיינים פסולים ובהעדר בי"ד אין תוקף למעשה הגיור.
הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ב ה' ז') וכתב ומונה את אותם שבעה דברים שצריך שיהיו בכל אחד מדייני בי"ד וביניהם כתב "אהבת אמת", ומסביר מהי אהבת האמת, "אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן אוהבים את האמת ושונאים את החמס ובורחים מכל מיני עול".
ובלחם משנה שם מביא בשם הסמ"ג עשין צ"ז שכתב הדיינים שיהיו אנשי אמת מתרחקים מן השקר ורודפים אחר הצדק שנאמר אנשי אמת", ע"כ.
השו"ע חו"מ סי' ז' סעיף י"א מציין את אותם מידות ותכונות שהביא הרמב"ם שצריך שיהיו אצל הדיין, וביניהם מזכיר ג"כ אהבת האמת. ובפתחי תשובה שם הביא שבכנסת הגדולה (מהדו"ק בהגה"ט אות ל"ט) כתב בשם המבי"ט ח"א ס' ר"פ דכל התכונות הללו הוו לעיכובא.
לפי"ז דיין שנהג ההפך מתכונת אהבת האמת ונהג בדרכי רמיה, שקר וזיוף ודאי שזה פוסל אותו מלהיות דיין.
גם הברכי יוסף שם אות ל"ג שכתב שמדות אלו לאו לעכובא ובאר את דברי המבי"ט שנאמרו דוקא כשיש במקום אנשי מדות שבעה אלו דאז אסור למנות אחרים שאין להם תכונות אלו. יודה שכאשר הדיין מתנהג ההפך מאותם אחד המדות, והתנהגות זו נוגעת לעצם מעשה הדיינות שלו כדוגמת נדון דנן שמעשה הרמיה והזיוף הוא בעצם הדיין. חתימת דיין על תעודת הגיור ומעשה בית דין מעידה, מאשרת וקובעת, בשלושה תחומים:
א. מעידה שדייני בית הדין פעלו על פי ההלכה שנקבעה בשו"ע יו"ד סי' רס"ח לגבי מרכיב קבלת המצות כנאמר בסעיף י"ב "כשיבא הגר להתגייר בודקים אותו שמא ..." ובסעיף ב' "כשבא להתגייר אומר לו...".
ב. מאשרים שכל חלקי הגיור כטבילה ומילה נעשו בג' כשרים לדין.
ג. קובעים את מעמדו של המתגייר כישראל.
הרב דרוקמן שעל פי הודאתו לפחות בשני מקרים נתן חתימתו בשקר ועל תעודת הגיור ומעשה בית הדין למרות שלא היה שותף כלל למעשה הבי"ד ולא בדק ולא נתברר לו בכל הקשור לקבלת המצות ולא היה שותף להפניה לטבילה או מילה, וכן בעשרות רבות של תעודות גיור ואשור מעשה בית דין עליהם היתה חתימתו, וכפי שנתברר אצל הרב י. רוזן ראש מינהל הגיור, שהוא כלל לא ישב בהם ולא היה שותף לתהליך כל חלקי הגיור, בחתימתו זו למעשה יש כאן מסירת עדות שקר, שאותו נכרי מתגייר עבר את כל מרכיבי הגיור שמוציאות אותו מכלל נכרי וקובעות אותו כישראל לכל דבר שבקדושה, כאשר הוא לא השתתף כלל בהליך הגיור. די במעשה העבירה של עדות שקר כשלעצמו כדי לפסול אדם מעדות מלהיות דיין. ק"ו כשמדובר בדיין ואב בית דין לגיור שכל מהות תפקידו ואחריותו לקבוע ולידע שתהליך הגיור וקבלת המצות התנהל כפי שמחייבת ההלכה. מסירת עדות שקר בדברים אלו, מערערת לחלוטין את אמינותו ונאמנותו ופוסלת אותו מעיקרו מלהיות אב בית דין ודיין בבי"ד לגיור.
בשו"ת אגרות משה ח' חו"מ א' סי' ח' דן בשאלה בדבר הרשע בא כח של בית חרושת כשר אשר זייף חותמות ותלה אותם על נבלות וטרפות ומכר ליהודים בתור כשרות.
השיב בתשובה "שפשעו גדול מאד וכנראה אינו בעל תשובה כלל". והוסיף "שמתחילה ידונו אותו בועד הרבנים בכל מה שבידם והעיקר לפוסלו מלמכור דברים כשרים".
בשו"ת אגרות משה ח' יו"ד ח"ג סי' ג' שדן בדבר השוחט אשר העידו עליו בהרבה דברים שלא נהג כשורה ולא טובה שמועתו בהרבה עניני קלות וגם שהוא המשגיח שצריך לעשות סימני הכשרות ע"י שימת בלאמבעס והוא מאמין לפועלים הנכרים וכן למחללי שבת להניח אצלם בלאמבעס וגם מניח שיעשו נכרים המליגה שאפשר עושין שלא כדין:
"אחרי ששמענו כל העדויות ומהם רבנים מובהקים וגם התנצלותו על כל הדברים שאמרו עליו, יצא מאתנו שאין בהתנצלותו ממש, וראוי להעבירו ולאוסרו מלהיות שוחט ומלהיות משגיח".
ושם מחמת הנסיבות המיוחדות של אותו שוחט קבע הגר"מ פיינשטיין זצ"ל את הליך התקון והתשובה שצריך לעבור ורק לאחריו יתיר לו להיות שוחט ומשגיח.
ודברים ק"ו, אם בשוחט ומשגיח שזייף במתן אשור וחותמת על נבלות וטרפות והכשיל צבור בנבלות וטריפות, ק"ו באב בית דין וחבר בית דין לגיור שזייפו במתן עדות במעשה בית הדין לגיור על נכרים שהם ישראל והכילו בהכנסת נכרים בתוך קהל ישראל.
אמנם יש מקום לחלק דבנדון דנן שבפועל יש להניח שאותו נכרי עבר הליך גיור בפני ג'. אלא שבתוך אותם ג', ע"פ האמור במעשה הגיור, היה הרב י. אביאור יוזם הזיופים דבר שפוסלו מלהיות דיין בבי"ד, ולכן יש לראות את כל מעשה הגיור הנ"ל פגום ופסול וחסר תוקף מחמת העדר בית דין כשר לגיור, מה גם שבמסירת עדות שקר אבדו דיינים אלו את כל אמינותם, דבר הפוסל אותם מלהיות דיינים בבית דין, ולהעיד על נכרי שעבר הליך גיור כהלכה. כך שבפועל יש לראות את עדותם על אותו נכרי כעדות שקר ולא ניתן לאשר שאותו נכרי שהביא את תעודות הגיור ומעשה בית הדין הוציאו אותו מחזקת נכרי.
פסול זה שהוא מיוחד לדייני בי"ד, אינו שייך לפסול הכללי של עבירה בעד או בדיין. מעשה של עדות שקר שנוגע לעיקרי הליכי הגיור שדורשת ההלכה, מלמד על זלזול והתעלמות מעיקרי הלכות גיור שצותה תורה. ובעיקר ביחס להלכה שקבלת מצות מהוה תנאי בסיסי בהליך הגיור, וכפי שנפסק על ידי כל הפוסקים שכאשר אין בקבלת מצות אצל המתגייר הגיור אינו חל.
מעשה זיוף תעודות הגיור ע"י הרב דרוקמן ובית דינו מחזקים את טענת הגר"א עטיה שנשענה גם על דברי הגר"מ שטרנבוך וכפי שנתבארו לעיל בהרחבה, שבי"ד זה פסול בעצמותו כבי"ד, כך שהגיורים שנעשו ע"י, חסרים בי"ד ולכן אינם תקפים ופסולים.
ח. מעשה זיוף תעודות הגיור כאסורי דאורייתא של גנבת דעת ליחיד ולצבור ולמדינה גניבת ממון לפני עור וחלול ה'
בהוצאות תעודות ומעשה בית דין שנחתמו בזיוף ע"י הרב דרוקמן ובית דינו חטאו ועברו על אסורים חמורים נוספים מדאורייתא והם:
א. גנבת דעת של רבים מאוד מכלל ישראל.
ב. גנבת דעת של המתגיירים בעלי תעודות ומעשה בית הדין שגיירם, וזאת בין אם הפכו לישראל ובין אם נשארו נכרים.
ג. גניבת דעת של רשויות השלטון במדינה, שיש לה נפקות והשלכה על עניני סטטוס החל במרשם התושבים, וכן במתן זכיות ממוניות ואזרחות שהמדינה מזכה בעלי תעודות אלו, וכלה בקביעת מעמד אישי, ובזה יש אסור דאורייתא מטעם דינא דמלכותא דינא.
ד. אסור לפני עור לא תתן מכשול.
ה. חילול ה' חמור.
בשו"ע חו"מ סי' רכ"ח סעיף ו' כתב "אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם... ואף לגנוב דעת הבריות בדברים". הלכה זו נקבעה על סמך דברי שמואל במס' חולין דף צד ע"א שאמר אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של א"י.
וכתב שם הריטב"א בשם בעלי התוס' ז"ל:
"...שהוא אסור תורה דנפקא לן מדכתיב לא תגנבו ולא תכחשו ובדיון שם דברי התוספתא דב"ק פ"ז הג' שלושה גנבים הם גדול שבכולם גונב דעת הבריות, וכן קבעו הספר יראים השלם סי' קכ"ד ובקרית ספר הל' מכירה פי"ח וכן משמע בסמ"ג לאוין קנ"ה אמנם בסמ"ק סי' רמ"א משמע שגנבת דעת בדברים אינה אסורה אלא מדרבנן וכ"כ הב"ח בחו"מ סי' רכ"ח ד"ה ואף אם עיין בעבודת המלך על הרמב"ם (להגר"מ קרקובסקי זצ"ל רב ומו"צ בוילנא) פ"ב מהל' דעות ה"ו שבאר שגם דעת הרמב"ם משמע דהווי רק מדרבנן ולכן לא הביאו בסה"מ וכן כתב בספר הקובץ על הרמב"ם דעות פ"ב ה"ו וכן כתב בשו"ע הרב ח' חו"מ הל' אונאה וגניבת דעת הלכה, י"ב ואפי' לגנוב דעתו בדבר שלא יגיע לו הפסד להנכרי אסור מד"ס...".
להלן יתבאר שגם לשיטות שגנבת דעת בדברים רק מדרבנן בנדון שבפנינו לכו"ע בהוצאת מעשה בי"ד ותעודת גיור במרמה וזיוף השלכותיה, נתינת מכשול לצבור וקהל ישראל באסורים רבים של תורה, ובזה יש אסור דאורייתא מדין לפני עור לא תתן מכשול.
כאשר לגניבת הדעת בנתינת תעודה מזוייפת, יש גם השלכה של ממון וכתוצאה ממנה נגרם נזק והפסד ממון אם ליחיד אם לצבור ומדינה יש בזה גם אסור דאורייתא של גנבת ממון. בשו"ת אגרות משה להגר"מ פיינשטיין זצ"ל חו"ב ח"ב ס' ל' דן בשאלה על תלמידים בישיבה שגונבים תשובות לשאלות במבחני סיום שעושה המדינה וזאת כדי להונות ולקבל התעודות שגמרו בטוב והשיב בזה"ל:
"הנה זה אסור לא רק מדינא דמלכותא אלא מדין תורה, ואין זה רק גניבת דעת שג"כ אסור כדאמר שמואל בחולין צד ע"א שאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עכו"ם, וכ"ש הכא שהוא גניבת דעת לכולי עלמא אף לישראל, אלא שהוא גם גניבת דבר ממש דהא כשירצה לפרנסתו במשך הזמן להשכיר עצמו אצל אחד לעבוד בעסקיו ורוצים ברוב הפעמים, דמי שגמר היטב למודיו בחול והוא יראה שיש לו תעודה איך שגמר בטוב, ועל סמך זה קבלוהו שזהו גניבת ממון ממש... ועוד דכאן שמקפידים אינשי ודאי שייך להקפיד דיש ודאי דברים דמי שהוא בקי בלמודי חול הוא יותר יודע בעניני עסקי פרנסה ממשא ומתן וממילא ודאי אסור אף שמחשבתו שירויח עי"ז בלמוד התורה, שגם בשביל למוד התורה אסור לגנוב"...
בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' רע"ה דן ג"כ בשאלה זו בקבלת תעודה מזוייפת לדיפלומא השיב שיש בזה אסור גניבת דעת, ואם תעודה זו מאפשרת להתקבל בעבודה ולהתפרנס, יש בזה גניבת ממון ממש והוסיף שגם כאשר התלמיד עושה זאת ע"מ לחסוך מבטול תורה בישיבה קיים האסור.
בנדון דנן, שתעודת הגיור המזוייפת שנתנה ע"י הרב דרוקמן, הרב אביאור ובית דינם, משנה את הסטאטוס של המתגייר להיות ישראל ואזרח, לדבר יש השלכות ממוניות כגון קבלת סל קליטה וזכויות ממון אחרות מהמדינה, יש בזה גניבת ממון.
אתן דוגמא נוספת של גרימת הפסד ממון גם ליחידים: סיפר לי רב אחראי כשרות על אחד מבתי הארחה כשר למהדרין שהתברר לו שאחד מעובדי המטבח הוא גר שהתגייר באחד מבתי הדין המיוחדים לגיור, ואותו גר לא שומר מצות וכפי שברר קיים ספק גדול על קבלת המצות בשעת הגיור. הרב פנה להנהלת בית הארחה בדרישה להוציא את הגר הזה מצוות עובדי המטבח והמלצרים משום שע"פ תקנות הכשרות במקום אין להעסיק נכרים בצוות המטבח ובין המלצרים מחשש אסור בישולי עכו"ם ואסור סתם יין נכרי. לטענת ההנהלה, ביד אותו אדם יש תעודת גיור מטעם בי"ד מוכר שקובעת שהוא יהודי והוצאתו מצוות המטבח גורמת להם נזק כספי.
השיב הרב שע"פ פסק דין שקבל מאחד מגדולי הפוסקים שבנסיבות שיש ספק רציני על קבלת מצות יש לראותו כספק נכרי. נשאר גם הספק בכל הנוגע לענין בשולי עכו"ם וסתם יינם על כן לא יוכל לאפשר לאותו אדם להמשיך בעבודתו מטעמי כשרות.
נתאר לעצמנו שאותו עובד או מלצר נתקבל לעבודה על סמך תעודת הגיור המזוייפת שיצאה מבי"ד של הרב דרוקמן והרב אביאור, אחת מיני עשרות או מאות תעודות מזוייפות, פרט לתוצאות האסוריות החמורות והמכשולים הרבים שנגרמים לצבור ולכלל יש לזה גם השלכות של נזקי ממון שעלולים להגרם הן לבעלי בתי הארחה והן למתגיירים כאשר זיוף זה יתגלה ויתעורר ספק על תוקף הגיור של אלו שבידם תעודות מזוייפות אלו.
למסקנה, בזיוף תעודת אשור גיור ומעשה בי"ד יש לא רק אסור גניבת דעת מדאורייתא אלא גם יש לה השלכה לנזקי וגניבת ממון ליחיד, לצבור ולמדינה שאסורים מן התורה. עבירות אלו ודאי שיש בהם עילה לפסילת אותם דיינים שעברו על כך במזיד. אין לקבל את הטענה שנתינת החתימה בזיוף ועדות שקר, אין בה לשנות את העובדה שבפועל היו ג' דיינים ובי"ד שגייר ובפניו היתה קבלת מצות, ולכן יש מקום לומר שהמתגייר בפועל עבר את הליכי הגיור שהפכו אותו מנכרי לישראל. א. אין לנו כל עדות וראיה שהיו ג' דיינים שאשרו והעידו שהליך הגיור התנהל אצל המתגייר כהלכה כולל המרכיב העיקרי של הגיור והוא קבלת מצות. ב. כפי שעולה מהמסמכים הרבים שהיו בפנינו שהרב אביאור שחתום על התעודה המזויפת הוא היוזם והמפעיל להוצאת תעודות מזויפות אלו שעליהם חתם הרב דרוקמן. על כן, יש לראותו כשותף מלא וכאחראי לגניבת הדעת על כל השלכותיה האיסוריות וגרימת גניבת ונזקי ממון א"כ מטעם זה בלבד יש לפוסלו מלהיות דיין. בנוסף לכל הנמוקים שנתבארו לעיל שבגינם יש לפסול את הרב אביאור על כן בפועל בהליך הגיור פעל בי"ד שאחד מהם ודאי פסול וכשאין בי"ד אין גיור.
הרב ישראל רוזן, שחשף לראשונה בשנת תש"ס את תופעת הוצאת עשרות רבות של תעודות גיור מזוייפות ע"י הרב דרוקמן והרב אביאור בביה"ד לגיור במרכז שפירא, העלה בפני הרבנים הראשיים לשעבר הגר"א שפירא זצ"ל ויבלח"ט הגר"מ אליהו שליט"א את ההבט החמור של חילול ה' שעלול להגרם כתוצאה מהזיוף והמרמה שיצא מתחת ידי אב בי"ד לגיור וסגנו חבר בי"ד לגיור הרב אביאור. ואמנם בהמשך השנים נחשפים מעשי זיוף ומרמה בתעודות גיור ובאשורי יהדות נוספים של הרבנים הנ"ל על ידי היועצים המשפטיים לבתי הדין הרבניים והדברים מגיעים לפתחם של היועץ המשפטי לממשלה ונציב שרות המדינה, כאשר על תעודת גיור שיצאה בורשא בשנת תשס"ד שוב מתנוססת חתימת הרב דרוקמן שנתבררה כעדות ואשור שקר. ומקרה זיוף זה של הרב דרוקמן מגיע לאתר חדשות באינטרנט תחת הכותרת "הזיוף של הרב דרוקמן". בו מציין העתונאי החוקר שהרב דרוקמן ובית דינו מפעילים "תעשית גיורים בניגוד לכללים". ומעשי הזיוף הוא עבירה על פי חוק העונשין כאשר כל הכתבה מתבססת על המסמכים של היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים ומכתבי היועץ המשפטי לממשלה כפי שמפורט לעיל.
הזיופים והמרמה שיצאו מתחת ידי אב ביה"ד לגיור הרב דרוקמן וסגנו הרב אביאור בתעודת הגיור ואשורי יהדות לנכרים מתגיירים תוצאותם חילול ה' חמור ביותר.
לאור כל האמור, בכל הנוגע לנדונינו יש בדברים אלו לחזק באופן משמעותי את טענותיו של כבוד הגר"א עטיה שהרב דרוקמן ובית דינו נהגו ב"קלות דעת" רבה, חוסר אחריות, והתעלמות מההלכות הברורות שנפסקו על ידי כל הפוסקים בכל הנוגע למקומו המרכזי של חלק קבלת המצות של המתגיירים והידיעה הודאית של בית הדין המגייר שהיתה קיימת קבלת מצות אמיתית אצל המתגיירים.
התנהלות בית דינם במעשה הגיור נעשה תוך התעלמות מוחלטת מהמכשולים והאסורים החמורים שנגרמים לצבור בהכנסת נכרים בקהל ישראל – כך שבפועל חברי ביה"ד שעברו על אסור דאורייתא דלפני עור לא תתן מכשול.
ט. פסילת הדיין כתוצאה ממעשה הזיוף והמרמה חלה משעת מעשה העבירה
יש לציין, כפי שנתבאר לעיל, עצם מעשה הזיוף והמרמה של תעודות הגיור ומעשה בי"ד לכשיתברר הדבר בדרישת וחקירת בי"ד מהוים עילה לפסול את הרבנים דרוקמן ואביאור להיות דיינים בבי"ד וממלא מעשה הגיור בטל משום שחסר בי"ד כשר שלוה את הליך הגיור וקבלת המצות. פסול זה הוא משעת מעשה העבירה והאסור והפסול הוא מכאן ולהבא. על כן, ודאי שמשעה שנתקבל הזיוף ומעשה המרמה ע"י הרב רוזן ואילך, כל מעשה הגיורים שעשו הרבנים דרוקמן ואביאור כולל גיור הקטנים שנעשו ע"ד בי"ד שישב בו הרב אביאור פסולים ובטלים, משום שבהעדר בי"ד כשר, הגיור לא תקף.
בנדון דידן שמעשה הגיור של המערערת נעשה בשנת תשנ"ב, שנים לפני שנתגלה, ודאי שהעבירות אלו לא מהוות עילה לפסול. ידועה ההלכה בהל' דיינים סי' ז' סעיף ט' "כל הפסולים מחמת קורבה או מחמת עבירה פסולים לדון" וכתב שם הרמ"א, ועיין לקמן סי' ל"ג ול"ד לענין עדות, וה"ה לענין דיינות, כלומר שאותם הלכות שנאמרות ביחס לפסילת עד מחמת עבירה נאמרות גם ביחס לפסילת דיין ובהלכות עדות חו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ג נאמר, הפסול מן התורה, אין לפוסלו אלא בודאי אבל לא בספק כגון שהעיד בבי"ד ואח"כ באו עדים עליו שעבר עבירה שנפסל בה מן התורה, אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אחר כן מוקמינן גברא אחזקתו, וכל שהעיד כשר עד דידעינן דעבר קודם לכן.
הרמ"א קבע את העקרונות שע"פ פוסלים עד מחמת עבירה. א. שאין לפוסלו אלא בודאי הודאות קיימת רק כאשר באים עדים עליו שעבר העבירה. ב. העד נפסל רק אם יודעים בודאות שעבר את העבירה לפני שהעיד. ג. כאשר אין יודעים אם עבר קודם שהעיד או אחר כך, אין העד נפסל משום דמוקמינין גברא בחזקתו וכל העדות שהעיד מתקבלת (שו"ת הריב"ש רס"א).
יעויין בקצות החושן שם ס"ק ה' ובשב שמעתתא ג' פ"ד שהאריך בבאור דברי הרמ"א במוקמינן גברא אחזקתו ולכן עדותו כשרה ומתקבלת.
וכאמור, כללים ועקרונות אלו נאמרים גם כאשר באים לפסול דיין ומעשה הבי"ד שהיה חבר בו. אם כן בנדונינו שהעדויות של הרב י. רוזן והיועצים המשפטיים של הנהלת בתי הדין לגבי הזיוף והמרמה מתייחסים על מעשה בית דין ותעודת גיור שנעשו ונתנו החל משנת תשנ"ט, אין בהם כדי לפסול את הרבנים דרוקמן ואביאור אלא משנה זו ואילך, ולא ביחס למעשה הגיור שנעשה בשנת תשנ"ב.
אולם כפי שכתבתנו לעיל, מעשה הזיוף והמרמה של מאות תעודות גיור שנעשו ע"י הרבנים דרוקמן ואביאור ובית דינם, מהוה גילוי חמור ונורא, וחיזוק לכל התנהלותם כדיינים בבי"ד מגייר שמתעלמים מכל העקרונות ההלכתיים שדורשת התורה מדיינים בבי"ד שמגייר נכרים וקובע אותם כישראלים שיכולים לבוא בקהל ה'. הגיור של המערערת שהוא אחד מעשרות ומאות הגיורים של רבנים אלו שנעשו ע"י בעשרים שנה האחרונות הגיעו לבית דיננו ולבתי דין רבניים אחרים, ונתגלו בהם הליקויים החמורים שבהליך הגיור, הפוסלים את תוקף הגיור, שבעיקרם התעלמות מהמרכיב המרכזי של הגיור והוא קבלת מצות ה' אמיתית, וכן התעלמות מהתוצאות הנוראות והחמורות של מכשולים רבים לכלל הקהילות בהכניסם נכרים לקהל ישראל.
וכפי שבארנו בהרחבה, שהתנהלות זו של רבנים אלו ובית דינם עומדת בסתירה מוחלטת למהות מטרות מעשה ומצות הגיור, שהוא קירוב בריותיו לקב"ה לקיום מצות תורת ה'.
י. דחיית שיטת הרב דיכובסקי וקביעתו העקרונית
שלא ניתן לפסול גירות בדיעבד לאחר שנעשה
כבוד הגר"א עטיה בפסק דינו ונמוקיו טוען שהליך הגיור מעיקרו פגום, בחלק קבלת המצות, ובעיקר שגיור זה נעשה ע"י בי"ד פסול, ובהעדר בי"ד כשר כל הליך הגיור פגום אין תוקף למעשה גיור כזה.
ב"כ המערערים בנמוקיה לערעור על החלטת הגר"א עטיה, שטעה בהחלטתו לרשום את האשה וילדיה ברשימת מעוכבי נשואין, השתיתה את טענתה זו על דברי הרב דיכובסקי שכתב בנמוקיו לפס"ד לערעור בתיק מס' 309919363-12-1 שפורסם גם בקובץ תורה שבע"פ מ"ד בו כתב בזה"ל:
"מבחן קבלת המצות נמדד באשר הוא שם, באותו רגע שהמתגייר טובל לשם גירות. אם באותו רגע היתה קבלתו שלימה אין לבטל את הגירות גם אם לאחר מכן אינו עומד בכך. כיצד יכול ביה"ד האזורי לשפוט את מה שהיה באותו רגע, כאשר לא הוא היה שם "אלא ביה"ד לגיור".
ומסקנתו של הרב דיכובסקי שם:
"אנו עוסקים כאן במה שהתרחש לפני שנים בפרק זמן של דקות בודדות וליתר דיוק בפרק זמן של פחות מדקה. באותו פסק זמן קצרצר צריך לקבוע מה היה בראשה ובלבה של המתגיירת, כיצד ניתן לקבוע בודאות מה חשבה המתגיירת באותו רגע קריטי? לכל היותר ניתן להעלות ספק אבל אין בספק שלנו להוציא מידי ודאי של ביה"ד לגיור ... אין מנוס ממסקנה כי דיעבד אינו לכתחילה ולא ניתן לפסול גירות בדיעבד לאחר שנעשה".
דברי הרב דיכובסקי הנ"ל מתייחסים לשאלה האם ניתן לבטל מעשה גיור כשמתעורר ספק במרכיב המרכזי שבהליך הגיור – קבלת המצות. ראשית י"ל, שאין לדברים אלו כל נגיעה ושייכות לנמוק המרכזי שבפסה"ד של הגר"א עטיה, שמעשה הגיור לא תקף משום שנעשה ע"י בי"ד פסול ובהעדר בי"ד כשר כל הליך הגיור פגום ופסול וזאת גם אם הליך קבלת המצות אצל המתגייר היה תקין.
שנית, וזה העיקר, היות ובנמוקי פסה"ד נמצאת טענתו של הרב עטיה שיש לפסול ולבטל את הגיור של ביה"ד בראשות הרב דרוקמן גם משום הפגמים בהליך קבלת מצות שבגיור, על כן עלינו לבחון את דבריו "ושיטתו" של הרב דיכובסקי שחזר עליהם בפסקי דין נוספים הקשורים בערעור על תוקף גיור של בי"ד שנבע ממציאת פגמים מהותיים במרכיב קבלת המצות.
העולה מדבריו אלו, שהמבחן אם היתה קבלת מצות נמדד "באשר הוא שם" – באותו רגע שהמתגייר טובל לשם גירות ואומר בפיו שמקבל על עצמו את יסודות האמונה בה' ובתורתו ומקבל שמירת כל מצות שצוה ה' בתורה, ולא ניתן ע"י בי"ד אחר לקבוע ולשפוט מה היה באותו רגע, והדבר מסור רק לאותו בי"ד המגייר, ואף אם בי"ד מעלה ספקות, אין בספקות אלו להוציא מידי ודאי של ביה"ד המגייר, וסיכם סברתו וטענתו זו בקביעה קטגורית, שלא ניתן לפסול גירות בדיעבד.
ונראה לי שיש לדחות מכל וכל קביעה זו הנשענת על סברה, כאשר כבוד הרב דיכובסקי לא ביסס אותה על שום מקור הלכתי או חזוק מדברי פוסקים אחרים. אדרבא, יש בקביעה זו התעלמות מוחלטת מכל דברי הפוסקים וחכמים שעסקו בשאלת תוקף מרכיב קבלת המצות בהליך הגיור.
בשני תיקים שעסקו בענין בטול גיור מחמת פגמים שבקבלת המצות, הפניתי את כבוד הרב ש. דיכובסקי לקריאה והוראת הלכה שיצאה בט"ו בסיון תשמ"ד מרבותינו מרנן ורבנן פוסקי גדולי התורה והדור וראשי הישיבות, מרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל, בעל "הקהילות יעקב", מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל, מרן הגרמ"א שך זצ"ל ויבלח"ט מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב שליט"א, בה נאמר:
"היות ולצערינו הגדול נתרבו לאחרונה מקרים של קבלת גרים, מתברר שאחוז גדול מהם לא חשב לקבל על עצמו שמירת תורה ומצות בעת מעשה הגירות, הננו מזהירים בזה שהוא אסור חמור מאוד לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצוות, הדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת תורה ומצוות אינו גיור אפילו בדיעבד.
גם הננו מזהירים את כל רושמי הנישואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את המציג תעודת גיור הן בארץ והן בחוץ לארץ האם באמת היתה הגירות כהלכה כאמור לעיל, רק לאחר מכן אפשר לרושמם".
דברים אלו עומדים בסתירה מוחלטת ומבטלים את קביעתו הקטגורית של הרב דיכובסקי, שלא ניתן לפסול גירות בדיעבד.
פסיקתם וקביעתם החד משמעית של פוסקי וגדולי הדור שאם מתברר שכל אותם גרים שהצהירו בפיהם שהם מקבלים מצוות ומתברר שהם לא חשבו בלבם לקבל על עצמם שמירת תורה ומצות בעת מעשה הגיור, היינו בהכרזתם בפני ביה"ד ובשעת טבילה, גיור זה בטל ואינו גיור אפילו בדיעבד.
ראש מועצת חכמי התורה הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א בדבריו בכנס תורה שבע"פ י"ג תשל"א כותב בזה"ל:
"שאם באמת היה הדבר תלוי וידוע מראש שאינם מקבלים עליהם עול תורה ומצות רק ע"ד האמור "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" ישעיהו כ"ט י', ואנן סהדי שלא נתכוונו מעולם לקיים מצות בפועל, אז גם בדיעבד י"ל שאינם גרים."
המבחן לקבלת מצות, אינו נמדד "באשר הוא שם", באותו הרגע שמצהיר בפיו שמקבל מצות כפי שקבע הרב דיכובסקי, המבחן האמיתי הוא הנסיבות העובדתיות, אורח חייה של המערערת לפני "הרגע האחד". אורח חייה המשותפים עם אדם המנותק מהתורה והמצות, בחברה שאיננה בתורה ומצות הם משקפים את מה שהיה ברגע קבלת המצות. אין כל הגיון ואין להעלות כלל על הדעת להוציא את הרגע המסוים הזה מרצף חיים חילונים, המנותקים מחיים דתיים של תורה ומצות, ולומר שבאותו הרגע היה מפנה מהפכני של כניסה לדת היהודית, עיקריה, אמונתה ומצותיה, כאשר מיד בחלוף "הרגע האחד" אין כל ביטוי ומימוש למפנה הדתי שמתחולל כביכול בלבה ושגם על פי דבריה ודברי בן זוגה מיד לאחר אותו רגע "שהצהירה על קבלת מצות" לא שמרו שבת ולא שמרו טהרת המשפחה כלל. המשיכו לחיות בלא חופה וקדושין חדשים לאחר אותו רגע.
המערערת ובן זוגה לאחר "אותו רגע" של הצהרת דתית ובן הזוג לא נקשר לקהילה דתית ובית כנסת לתפילות לתורה ולמצות, הודה שלא הניח תפילין כלל לאחר "אותו הרגע".
גם עדותה של ב"כ המערערת ששמרה מצות כפי יכולתה, מבטא לכל היותר התנהגות מסורתית חיצונית ולא התנהגות דתית כפי שהיתה צריכה להשתקף מהצהרת קבלת המצות בשעת טבילה ובפני בי"ד.
הברור והבחינה במישור העובדתי הקשור בנסיבות שלפני אותו רגע, ובשעת אותו רגע ובהמשך החיים לאחר אותו רגע הם שקובעים אם ההצהרה היתה מהפה ולחוץ ובלב לא היתה קבלת מצות אמיתית.
עקרונות אלו מתבררים ביתר הרחבה בתיק ט' ובתיק יונלה אהרן, שעוסקים בענין בטול גיור עקב ליקויים ופגמים חמורים בחלק קבלת המצוות.
יא. דחית עמדת הרב ש. דיכובסקי והרב ע. בר שלום שבית דין רבני
אינו מוסמך לבטל גיור שנערך ע"י בי"ד מיוחד
ב"כ המערערים בערעורה טענה שביה"ד האזורי טעה טעות פרוצדוראלית בהחלטתו לרשום את האשה וילדיה ברשימת מעוכבי נישואין, וזאת משום שאין סמכות לבי"ד אחר לבטל גיור של בי"ד אחר, וביססה טענתה זו על דברי הרב דיכובסקי בפסה"ד בתיק א' ל'.
כבוד הגר"ש דיכובסקי בתיק א' ל' הנ"ל בו כתב:
"מבחינה פרוצדורלית קשה לי מאד להבין את עמדתו של ביה"ד ברחובות. ביה"ד לגיור שביצע את הגיור הנ"ל הוא בית דין מוסמך ע"י הרבנות הראשית לישראל. יושבים בו תלמידי חכמים מובהקים המוכרים לי אישית כיראי שמים ויודעי דת ודין. בית דין זה מוסמך בעניני גיור לא פחות מבתי הדין הסדירים, על כן אין כל מקום לבי"ד סדיר לבטל את דבריהם.
הומצא לי פרוטוקול של מועצת הרבנות הראשית לישראל החתום על ידי נשיא המועצה כב' הראשל"צ הגר"א בקשי שליט"א. נאמר בו כדלהלן: "החלטה: תעודות גיור של בתי הדין הרבניים או של בתי הדין המיוחדים לגיור יתקבלו על ידי רושמי הנישואין. כל גיור שנערך בין בארץ ובין בחו"ל שלא מבתי הדין הרבניים ובבתי הדין המיוחדים לגיור שעל ידי הרבנות הראשית לישראל טעון אישור ביה"ד הרבני, או של הנהלת בתי הדין או של המחלקה המטפלת בכך בהרבנות הראשית לישראל".